אין עבירה מצווה - מאמר לחג הסוכות ה'תשפ"ה

המון חוויות חיוביות ומשמחות זכורות לי מילדותי בשנות ה-50 בשכונת 'יד-אליהו' בתל-אביב, חיים פשוטים ואף דחוקים מבחינה חומרית (על תא השירותים מפח שהיה ממוקם בחצר וזריקת האבן על הפח כדי להבריח חתולים כבר סיפרתי?...), אך עשירים ברוח יהודית ובפסיפס אנושי של אנשים ושכנים, חלקם הגדול שורדי שואה, שיצרו קהילות חזקות ועם חלק מחבריי מאז אני בקשר עד היום.

אך בכל שנה כשחג הסוכות מתקרב, לצד הזיכרונות המתוקים על בניית סוכה עם פטיש ומסמרים ועצים (ושאריות של מכת הפטיש על קצות האצבעות...) ועל ישיבה בסוכה עם משפחות נוספות - אולי כדאי לחזור לזה גם היום, ולו באופן סמלי, בבחינת "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" - נצרבה בזיכרוני חוויה אחת לא נעימה ואבקש לשתפה עמכם.

כפי שהיה נהוג פעם, רוב הסוכות היו בחצרות ובמדרכות, משום שאז עוד לא היה לרוב האנשים סוכות בבתים. באחת השנים, אחד התושבים בשכונה בנה את סוכתו והסוכה 'גלשה' לשטחו של שכנו ואף חסמה לו את החלון בחדר השינה. גם לאחר בקשות חוזרות ונשנות לא הסכים בונה הסוכה לעשות שינוי, בטענה שאינו יכול עכשיו, ערב החג, לשנות את מיקום הסוכה שמשמעותה לפרק את כל הסוכה ולבנותה מחדש. הוויכוח ביניהם התלהט עד כדי מריבה קשה ועד אלימות בין המשפחות והסכסוך ביניהם לא חלף גם לאחר חג הסוכות ונמשך לצערי שנים רבות.

צריך לציין, שלא היה ויכוח על העובדות, שאכן בונה הסוכה לקח חלק משטחו של שכנו לצורך הקמת הסוכה ולכאורה היה צריך לבקש את רשותו לכך, רק שהוא חשב לתומו, שהיות ועושה מצווה וגם עתיד לפרק את הסוכה לאחר החג, השכן לא יעשה מזה דרמה ולמעשה די הופתע מתגובתו של שכנו. מאידך, כמובן שיש צד להצדיק את השכן שנפגע מהסוכה, גם אם זה 'רק' לשבוע ימים.

ברור אם כן, שיש כאן עשיית מצווה תוך כדי עבירת גזל - והשאלה היא: האם בכל אופן יצא בונה הסוכה ידי חובת מצוות סוכה.

כותרת מאמרנו לקוחה מלשון הירושלמי במסכת שבת (ע"ב:). אדם שעושה עבירה בשביל לקיים מצווה - הרי אין לו שכר מצווה וכאילו לא עשה את המצווה, כך לפי שיטת התנא רבי יונה. לעומתו, התנא רבי יוסי טוען, שמצווה לא יכולה להיהפך לעבירה.

אמנם, הדיון הזה בירושלמי הוא על אכילת מצה גזולה בליל פסח מול קריעת בגד לשם אבלות בשבת, אך העניין מתאים לכל עשיית מצווה על ידי עבירה, כגון סוכה או לולב הגזול וכד'. הדיון שם הוא, האם יוצאים ידי חובת אכילת מצה גזולה והאם אדם מקיים מצוות קריעה על המת כשהפעולה נעשית בשבת קודש. והתשובה, שבמצה לא יוצאים ידי חובה, משום שעצם האכילה של מצה גזולה נעשה בעבירה ולאחר שהאדם אכל אינו יכול להשיב את הגזלה - מה שאין כן בקריעה, שבעצם הקריעה האדם קיים את המצווה, ורק העבירה היא בגלל העיתוי שזה נעשה בשבת וזה לא קשור לקריעה עצמה. וזה לשון הירושלמי שם –

"אמר רבי יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק: מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח".

הירושלמי מחלק בין אכילת מצה של גזל לבין קריעה בשבת, כפי שנסביר להלן –

"אמר לון תמן גופה עבירה. ברם הכא הוא עבר עבירה...".

ומכאן מגיע הירושלמי למחלוקת העקרונית בנושא –

"רבי יונה אמר אין עבירה מצוה. רבי יוסי אמר אין מצוה עבירה".

מתוך כך, בהמשך דן הירושלמי האם מותר לברך על מצה גזולה. לדעת רב הושעיה אסור לברך, ואילו לדעת רבי יונה מותר לברך, כפי שהסביר רבי דוד פרנקל, אב"ד ברלין לפני כמאתיים-ושבעים שנה בפירושו 'קרבן העדה' על הירושלמי, משום שלאחר שגזל הוא חייב להחזיר וזה נחשב שקנה זאת וזה כרגע שלו ולכן צריך לברך, וזה לא מוריד כי-הוא-זה מאיסור הגזילה שעבר, אבל לברך צריך כי זה נחשב שלו כרגע. וזה לשון הירושלמי שם –

"תני מצה גזולה אסור לברך עליה. אמר רב הושעיה על שם (תהילים י', ג') 'ובוצע ברך נאץ ה'.' אמר ר' יונה הדא דאת אמר בתחילה, אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו?...".

בעל 'קרבן העדה' שם מסביר, שרק ברכת המצוות של אכילת מצה לא מברכים –

"...דווקא ברכת אכילת מצה אין מברכין עליה, אבל ברכת נהנין חייב לברך אפילו על גזלה, שהרי מ"מ נהנה ואסור ליהנות מהעה"ז בלא ברכה".

הסוגייה מסתיימת בהכרזתו של רבי אילא, שמצווה היא רק אם עושים אותה כראוי –

"א"ר אילא [ויקרא כז לד] 'אלה המצוות' - אם עשיתן כמצוותן הן מצוות ואם לאו אינן מצוות".

----

ועתה נדון בנושא 'מצווה הבאה בעבירה' לגבי חג הסוכות.

וזאת יש לדעת, כי לגבי היום הראשון של החג לולב הגזול פסול ולא יוצאים בו ידי-חובה, משום הפסוק בתורה (ויקרא כ"ג, מ'), שמחייב שהאתרוג והלולב יהיו של מי שרוצה לקיים בהם את המצווה –"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹוקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" - ודורשים חז"ל: "לכם" - משלכם.

בשאר ימי החג, שנטילת ארבעת המינים היא מדרבנן, השימוש באתרוג או בלולב גזול אסור משום 'מצווה הבאה בעבירה', והנימוק לכך מובא בגמרא (סוכה ל'.) –

"ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב 'כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה'...".

למרות שאדם מביא לבית המקדש קרבן 'עולה', שמבטא את אהבתו לקדוש ברוך הוא - לעומת קרבן 'חטאת' למשל, שאדם נאלץ להביא - אעפ"כ אומר רבי יוחנן שהקב"ה שונא קרבן כזה, כי הוא מובא על ידי גזל.

רבי יוחנן מביא משל, שנכנס כבר לאוצר היהודי, על חשיבות הדוגמא האישית –

"משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שונא גזל בעולה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל".

גם בבבלי שם בהמשך מצאנו דעה, ש'מצווה הבאה בעבירה' יוצאים ידי חובה –

"ופליגא דרבי יצחק. דאמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: לא שנו אלא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני, מתוך שיוצא בשאול - יוצא נמי בגזול".

התוספות (שם) שואל, מדוע פוסלים לולב של עבודה זרה ושל עיר הנידחת? ועל פי הגמרא מבואר, משום שהלולב עומד לשריפה אז כאילו אינו קיים ואין בו שיעור כדי לצאת ידי חובה. ושואל התוס' – אם כך, מדוע שלא ינמקו זאת בכך שזו 'מצווה הבאה בעבירה'? וזה לשונו –

"...וא"ת לקמן (ד' לא:) דפסלינן לולב של אשרה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה".

על כך עונה התוס', כנראה על פי הירושלמי שהובא לעיל, שבגלל העבירה יש מצווה ולכן בלולב הגזול זה ענין אחר, מה שאין כן בלולב של עיר הנידחת ושל עבודה זרה, שלא בגלל העבירה יש לנו מצווה –

"...י"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו".

מצאנו הסבר אחר, כפי שמובא בחידושי הריטב"א בשם תוס'' (סוכה ט'.) –

"תירצו בתוספות, דליכא למימר מצווה הבאה בעבירה, אלא בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב אבל לא בשאר מצוות".

הסבר דבריו, שלולב כמו קרבן בא לרצות את הקב"ה על עם-ישראל.

על כך שואל הרב יוסף-דב סולובייצ'יק ב'רשימות שעורים' על מסכת סוכה [מובא בחוברת 'אסופת סוגיות' על סוכה בהוצאת מרכז הלכה והדרכה עמ' 43] - איזה דין ריצוי יש בלולב יותר משאר מצוות, כגון סוכה ומצה? ועל כך עונה, שמצוות לולב איננה רק נטילת הלולב בלבד, אלא נטילה בצירוף שבח והלל בשעת הנענועים. אמירת ההלל ועשיית הנענועים אינן מצוות המייחדות לעצמן, אלא הן-הן מהוות את הבסיס לקיום של מצוות נטילת הלולב.

ה'שפת אמת' על מסכת סוכה מסביר, שהסיבה שהמשנה לא כתבה את דין 'לולב הגזול' בלשון 'הגוזל לולב' וכו', לומר לנו שנעשה איסור בגוף הלולב, מה שאין כן אילו נעשתה עבירה אחרת בלולב, הרי היה יוצא ידי חובתו אחר כך, אבל מכיון שהעבירה נעשתה בגוף הלולב לכן זה אסור ונחשב למצווה הבאה בעבירה .

דברים נפלאים כתב הרב שמואל בורשטיין בספרו 'שם משמואל' על המועדים לפני מאה ואחת שנה [תרע"ג], לאחר ששואל מדוע הסוגייה העיקרית של 'מצווה הבאה בעבירה' נמצאת בסוכה ולולב. ועל כך משיב, שהסוכה והלולב הם קשר של אהבה בין עם-ישראל והקב"ה ואם האדם פוגע בקשר האהבה הזה על ידי עבירה, הרי 'גוזל' את האהבה מהמקום הראוי לה ו'גוזל' את האהבה שיש בין עם-ישראל והקב"ה - ועוד יותר גרוע גורם לכך ש'עבירה גוררת עבירה' והסניגור נהפך לקטיגור. וזה לשונו שם –

"...דהנה סוכה היא אהבה כדכתיב (שיר השירים  ב' ג') 'וימינו תחבקני', וכתיב (שם פסוק ג') 'בצלו חמדתי וישבתי'. וכן לולב של ארבע  מינים רומזים להש"י כבמדרש (ויק"ר פ"ל סי' ט'), שישראל נוטלין את מינים אלו ושמחין לפני השם יתברך. והנה כבר אמרנו שכאשר יש השפעת אהבה ותשוקה בעולם, ואדם משתמש באהבה במקום שאינו ראוי היינו באהבות חיצוניות זה נקרא גזל שגוזל את האהבה מן המקום הראוי, כי באם האהבה היא בחיצוניות שוב לא תוכל להיות כראוי במקום הראוי, כי אין שתי האהבות יכולין לדור בלב אחד, ורמזו זאת חז"ל (מגילה ו') קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין אלא אם מלאה זו חרבה זו, א"כ זה שהכניס האהבה לחיצוניות הרי בהכרח גזל אותה מן המקום הראוי. ובזה יש לומר טעם פסול גזל במצוות אלו, כי ע"י שמקיימן ע"י גזל, ועבירת הגזל מושכתו לגזול את האהבה והתשוקה ממקומה בסוד עבירה גוררת עבירה, א"כ לא די שלא קיים המצוה אלא שעוד מגרע גרע, וזהו שאיתא (ירושלמי סוכה פ"ג ה"א) אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו, שלא לבד שנעדר ממנו הסניגור אלא שנעשה ממנו קטיגור, והכל מטעם הנ"ל" (מתוך פרויקט השו"ת בר אילן).

(להרחבה נוספת ניתן לעיין בדברים שכתבנו בעבר על נושא זה, במאמר על חנוכה - "עשיית מצוה כשעבירה בצידה מסקנה מתוך סוגית 'נר חנוכה' – חנוכה תש"ע").

אחרי כל הדברים הללו, וברוח ימים אלה, אני מבקש לסיים בסיפור חסידי של לימוד זכות ובתפילה שכולנו נתחזק בלימוד זכות על זולתנו ובוודאי לקראת חג הסוכות שעניין האחדות תופס בו חלק משמעותי.

רבי לוי יצחק מברדיטשב, שהיה ידוע בתור 'סנגורם של ישראל', תמיד חיפש לראות את הטוב בכל יהודי, גם כאשר המעשים שלהם נראו בעייתיים.

יום אחד, ביום הכיפורים, הוא התפלל במניין קטן בכפר נידח. במהלך התפילה הבחין רבי לוי יצחק במשהו מוזר: הגבאי של בית הכנסת, שארגן את התפילה, היה ידוע כאדם מושחת. הוא נהג לרמות אנשים, לשקר ולגנוב. אך ביום הכיפורים הוא היה זה שניהל את התפילה, דאג להוציא את ספר התורה, ועמד בראש המתפללים.

תלמידיו של רבי לוי יצחק התמרמרו: "איך אפשר שאדם כזה, שחי בעבירות כל השנה, יעמוד בראש התפילה ביום הכיפורים? איך אפשר לקבל ממנו תפילה, הרי זו 'מצווה הבאה בעבירה'!"

רבי לוי יצחק שתק לרגע ואז אמר: "ראו, יהודי זה, אף על פי שהוא חוטא, ביום הקדוש הזה הוא מתאמץ בכל כוחו לעשות מצווה. אמנם כל השנה הוא מתנהג שלא כראוי, אך ביום הזה הוא רוצה לכפר על מעשיו. המצווה שהוא עושה אולי מגיעה מתוך עבירה, אבל יש כאן ניצוץ של כוונה טובה. ואפילו עבירה זו יכולה להיות כקרש קפיצה לתשובה ולתקן את דרכיו".

שנזכה!

ברכת חג סוכות שמח לכל עם-ישראל

ונשמע בע"ה אך ורק בשורות טובות ישועות ונחמות!