אם יש 'קרשים' לא צריך פרוטקציה - לפרשת תרומה ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

קודם כל נרגיע - לא, אין טעות-כתיב בכותרת...!!

כתבנו 'קרשים' במקום 'קשרים' בכוונה. הכותרת שאובה מהאמירה העממית הידועה ש'אם יש קשרים לא צריך פרוטקציה', ואנו רוצים לומר על זו הדרך, שאם יש 'קרשים' - קרשי המשכן, לא צריך פרוטקציה אצל הקב"ה. המשכן על קרשיו, אדניו וארון הברית, הם-הם 'הקשרים הנכונים' לקב"ה ומייצגים נאמנה את טיב היחסים בין כנסת ישראל והקב"ה.

האם זו המצאה שלי? לא ולא!!

את 'זכויות היוצרים' שאבתי מרבי חיים בן עטר בספרו 'אור החיים' על התורה, כשמבאר את הפסוקים המתארים את מבנה המשכן שעשוי קרשים. ולכאורה, מה מיוחד בקרשים, שהרי הם רק אמצעי טכני להקמת המשכן?

על כך אומר ה'אור החיים' הקדוש, שהמילה 'קרשים' לא רשומה במקרה ולא מילה 'טכנית', כפי שנראה בהמשך, אלא יש לא מעט משמעויות לבניין המשכן מקרשים. נעיין בפסוק הפותח את ששה עשר הפסוקים, המתארים את הקרשים, ואת הפסוק המסיים בנושא זה:

"וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים עֹמְדִֽים...וַהֲקֵמֹתָ֖ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֑ן כְּמִ֨שְׁפָּט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הָרְאֵ֖יתָ בָּהָֽר" (פרק כ"ו, פסוקים ט"ו–ל').

על כך אומר ה'אור החיים', שהמילה 'קרשים' רומזת על קשרים, כי לכאורה היה אפשר לכתוב 'עצים', או כפי שנראה בהמשך 'עצי שיטים'. המילה 'קרשים' מתארת את מבנה המשכן, אך לא רק אותו אלא שכל מבנה הקרשים הזה נועד לקשר המיוחד בין עם-ישראל לקב"ה. וזה לשונו –

"רמז המשכן קרשים אין קרשים אלא קשרים שבאמצעותו יתקשרו ויתייחדו כל בחינות הקדושה עליונים ותחתונים".

ומוסיף ה'אור החיים' הקדוש, שכל תיאור מבנה המשכן באמצעות הקרשים ומידות האורך שלהם רומז על מטרת המשכן, וזה לשונו בהמשך –

"וכולן רמוזים בו עשר אמות אורך הקרש אין לך בחינה מבחינת הקדושה שאין בה כללות עשרה, ואומרו ואמה וחצי כאן רמז יחוד מצה שלימה ומצה פרוסה..." [ועי"ש על משמעות מידות הקרשים ע"פ הקבלה].

הקשרים שיצרו הקרשים של המשכן בין עם-ישראל לקב"ה הם ענין אחד חשוב מאוד בסיפור מבנה המשכן מקרשים, אך זה לא המסר היחיד. הקשרים הרוחניים שעוברים כחוט השני מאב לבן בתוך עם-ישראל מדור לדור, על ידי הבאת הקרשים, מהווים מסר חשוב נוסף עבורנו - קרשים אלו לא הגיעו סתם משום מקום! חז"ל מספרים לנו כיצד אבי האומה יעקב-אבינו דאג וראה את עתיד עם-ישראל וכיצד פעל באמצעות הקרשים לחבר את שאיפת הדורות מאברהם אבינו ועד הקמת המשכן.

הדברים בחלקם מובאים ברש"י על פי המדרש בבראשית רבה (פרשה צ"ד אות ד'). אין ספק שהתורה כותבת 'ועשית את הקרשים' בה"א הידיעה - לומר לנו שמדובר על קרשים הידועים לנו. וכאן נשאלת השאלה - מי דיבר על הקרשים האלו לפני כן?

ולכן אומר רש"י, שאת הקרשים הללו הביאו איתם בני-ישראל ממצרים, כי יעקב-אבינו נטע אותם שם. וזה לשונו של רש"י –

"היה לו לומר ועשית קרשים, כמה שנאמר בכל דבר ודבר, ומהו הקרשים? - מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו צפה ברוח הקדש ונטע ארזים במצרים, וכשמת צווה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, אמר להם, שעתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם. הוא שיסד הבבלי [בפיוט שלו טס מטע מזורזים קורות בתינו ארזים,] שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן".

לדעת חז"ל ב'פסיקתא זוטרתא', סוג הקרשים גם הוא בא ללמד משהו, מדוע לא השתמשו בסוג של עצי ארז חזקים יותר, אלא דווקא בעצי ארז מסוג של שטים שהם חלשים יותר –

"ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים. מכל מיני ארז לא נבחרו למלאכת המשכן אלא עצי שטים, לכפר על מעשה שטים" (לקח טוב, פרשת תרומה, כ"ו, ט"ו).

ביאור נוסף מייחס למילה 'שטים' לשון 'שטות', כפי שמתאר זאת 'המדרש הגדול' (שם) –

"ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים. זה הוא שאמרנו יבואו עצי שטים ויכפרו על מעשה שטות".

רבי אפרים מלונצ'יץ בספרו 'כלי יקר' מחזק את אגדת חז"ל המופיעה ברש"י על ידי גימטרייה חביבה, שהמילים 'הקרשים למשכן' שווה בגימטריה ל-1095 וכן שווה לביטוי 'יעקב אבינו נטע להם ארזים במצרים'. ובאותיות, 1095=תתרצ"ה. ועל כך דורש רבי אפרים –

"כי אמר יעקב להקב"ה: במה תתרצה על מעשה העגל? והשיב לו הקדוש ברוך הוא: בעצי שיטים".

הדבר מתכתב עם דברי המדרש, שעצי שיטים נבחרו לכפר על שטות מעשה העגל ונרצה להם לכפרה לפני ה'. כמו כן, הדבר מתכתב גם עם מה שכתב רבינו בחיי –

"שהיו כמה מיני ארזים הן, ומכולם לא בחר הכתוב אלא בזה ששמו 'שטים', לפי שישראל חטאו בשטים לקו בשטים ונתרפאו בשטים. חטאו בשטים, שנאמר: (במדבר כה, א) 'וישב ישראל בשטים ויחל העם', לקו בשטים שנאמר: (שם, ט) 'ויהיו המתים במגפה' וגו', לכך רצה הקדוש ברוך הוא שיתכפרו במשכן ב'עצי שטים', ולכך צווה להביא שטים, הלא הוא דאמר: (ירמיה ל, יז) 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה'...'

בהמשך כותב ה'כלי יקר', שהקרשים הללו הם למעשה השם הכולל של עצי ארז ומשום כך נלקח בכוונה כבסיס המשכן ויש בכך רמזים וסודות –

"בא הרמז בארזים אלו למה שנאמר (תהלים צב יג) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, ומאחר שגוף הצדיק נמשל לארז זה על כן השכין ה' יתברך שכינתו תוך מחיצת עצי ארזים ללמוד בקל וחומר שהוא שוכן גם בתוך בני ישראל שנמשלו כארזים על מים וכמו שנאמר (שמות כה ח) ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם לומר שעיקר השכינה בעבור ישראל...".

רמזים נוספים יש במספר הקרשים ועל כך כותב רבי יעקב 'בעל הטורים', שמספרם של הקרשים היה ארבעים-ושמונה - כנגד ארבעים-ושמונה נביאים וארבעים-ושמונה משמרות כהונה ולויה, ומתחבר למה שכתב ה'כלי יקר' שהצדיק נמשל לארז.

רמז נוסף במספר הפעמים שמופיעה המילה 'שיטים' בפרשתנו – עשרים-וארבע פעמים, כנגד עשרים-וארבע אלף שנפלו בשיטים.

רמז נוסף כותב 'בעל הטורים' במספר הקרשים ששימשו במשכן כבריחים ומספרם היה שבע –

"כנגד שבעה דורות מאברהם עד משה. ושבעה רועים. והבריח התיכון הוא דוד (סוכה נב ב) שמבריח האומות מן הקצה".

אם עד עכשיו דיברנו על הקרשים כקשרים לקב"ה, הרי בעצם השימוש בקרשים הללו אנו מתחברים לתחילת המחשבה להשתמש בהם בעתיד וזה קושר אותנו עד לאברהם אבינו אשר נטע ארזים אלו בבאר שבע ואותם ארזים קיצץ יעקב אבינו ולקחם למצרים ושם נטע אותם מחדש כדי שיעמדו לעתיד לבוא.

נשאלת השאלה, מדוע צריך את כל התהליך הזה? וכי אי אפשר להשיג עצים במצרים בדרכם לארץ? מדוע חז"ל מדגישים זאת שיעקב לקח את הארזים שנטע אברהם?

נעיין בתשובתו של הרב יעקב קמינצקי זצ"ל, מגדולי ראשי הישיבות בארה"ב בדור האחרון, בספרו 'אמת ליעקב'. הרב קמינצקי מבאר, שהיה צריך משהו ממשי כדי להראות לעמנו המשועבד את החזון בעתיד והקשר ליסוד האומה - אברהם אבינו - שכבר הכין את העצים להקמת המשכן. ואלו דבריו הנפלאים בפרשתנו –

"הטעם שעשה יעקב כן, דלכאורה היה יכול לצוות שיקחו אתם ממצרים עצי שטים אם במדבר לא יקבלום, וגם למה לו לקחת בבאר שבע מה שנטע אברהם? והלא יכול לקחתם ממקום מגוריו, ביארתי לעיל בחידושי לפרשת ויגש [מ"ו פ"א] דהיה כאן ענין פסיכולוגי, כי רואים אנחנו שה' אמר לו שם: 'אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד אתך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה' ומוכח שהיה יעקב אבינו ירא שמא ח"ו ישתקעו בניו במצרים, וידע שבכדי למנוע את זה לא יספיק מה שימסור להם סימן בעל פה "פקוד יפקוד אלקים אתכם", אלא שהם יצטרכו לדבר ממשי שיעמוד כנגד עיניהם ויזכירם בכל עת על הגאולה המובטחת, ולפיכך הביא להם עצי שטים, ומעכשיו תהיה המסורת בזה הלשון: "הלא תראה שנפקד עוד, כי הלוא כאן הם העצים שממנו נבנה את המשכן לכשנגאל", והיינו מצוה ממשית מעשית, ועיי"ש שביארתי שזהו מעלת אמירת הקרבנות בזמן שאין בית המקדש קיים".

בפרשת ויגש הוסיף רבי יעקב קמינצקי זצ"ל טעם נוסף, שרצה יעקב אבינו להמשיך את רצון אברהם, שהמשכן שיקום יהיה כולו על טהרת הקודש ולא יהיה מעורב בו שום כוונות אחרות. וזה לשונו שם בפרשת ויגש –

"ונראה שמטעם זה רצה אברהם שהעצים שישתמשו בהם למשכן לא יהיו סתם עצים מן השוק, אלא צריכים להיות עצים כאלו שכל נטיעתם והעיסוק בהם יהיה לשם שמים, ולכן דווקא בבאר שבע - שם נטע אשל ושם קרא בשם ה' עד עולם, ושם היה המקום המקודש של האבות, שמה הוא המקום הראוי לנטוע עצים בשביל המשכן" [ועיין במאמרנו לפרשת ויגש 'ירידת יעקב למצרים'].

הקרשים הללו סימלו את החיבור של עמנו לשורשים עד אברהם אבינו ועניינם היה על בסיס החסד שממנו אברהם אירח אורחים בבאר שבע, כפי שחז"ל לימדו אותנו על הסיבה שנטע אשל בבאר שבע ומאותם עצים בנו את המשכן. כלומר, במעשה זה אנו נקשרים וקושרים עצמנו בקשרים של מסורת ליסודות של עמנו וזו הסיבה שהמשכן לא נחרב, כפי שקרה בבית המקדש, אלא נגנז. וזה לשונו שם בפרשת ויגש –

"ולפי זה נראה בכוונת הגמרא שהציווי למשה היה שעליו להשתמש דוקא בעצי שטים אלו, כלומר דוקא עצי שטים אלו יש בהם הכח לעמוד לעולם ועד, כי אלו אינן סתם עצי שטים שגדלו אלא הם ניטעו על ידי אברהם אבינו לשם מצוה וחסד, ויעקב אבינו כשרצה להוליך אתו הכנה לבנין המשכן חפש ומצא ארזים שנטיעתן הייתה לשם חסד, דמכיון שהקפידה התורה שלא להניף ברזל על אבני המזבח, וקול ברזל לא ישמע בהבנות ביהמ"ק, א"כ קרשי המשכן היו צריכין שגם יצירת הארזים תהיה על ידי חסד, ואז תהיה השראת השכינה שלמה, ועצים כאלו יעמדו לעד ולעולמי עולמים, כי הרי שורשם ויסודם בקדושה וחסד נזרע, ולכן נצטוה משה להשתמש דוקא בעצים אלו, עצי שטים עומדים. ובאמת ראינו שלא שלטה יד זר במשכן, כי ביסודו ושורשו היה שם החסד מעורב עם הקדושה".

וכך מובן מה שעצר יעקב אבינו בבאר שבע בטרם ירד למצרים, למרות שבוודאי ספר את השעות ואת הרגעים כדי לראות את בנו האובד אחרי עשרים ושתים שנים –

"וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד־יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת".

היינו מצפים, שהדרך שיעשה למצרים תתבצע במהירות ובזריזות הכי גדולה שאפשר ולצורך כך העמיד לו יוסף עגלות כדי שיקלו עליו להגיע. ואכן, יעקב ציפה וחיכה לרגע זה ואעפ"כ היה לו קשה מאוד לעזוב את ארץ-ישראל והיציאה מהארץ גרמה לו לחששות כבדים ליצירת הגלות, כפי שאכן קרה באמת. הכתוב מגלה לנו, שבדרך לרדת למצרים נעצר בבאר שבע –

"וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק".

מה הייתה הסיבה שעצר בבאר שבע? האם רק משום שרצה להיות עוד קצת בארץ-ישראל ובכך לבטא את הקושי הנפשי שלו לצאת מהארץ? ואיך זה מסתדר עם החלום להיפגש עם בנו שעל כך התפלל כל הימים? בכל אופן, הקשר העמוק וההבנה שארץ-ישראל היא מקום השכינה גרמו לו לעצור במקום שהייתה גם מקום ההתגלות לאביו יצחק.

הרב קמינצקי מבאר, שהעצירה בבאר שבע הייתה לקחת את הארזים שנטע אברהם לצורך הקמת המשכן ובזה רצה יעקב לבטא את אמונתו, שאכן הירידה למצרים תהיה זמנית ולעשות מעשה לשם כך. וזה לשונו שם בהמשך –

"והנה במדרש מבואר שיעקב אבינו קצץ את הארזים האלה שנטע אברהם ולקח אותו עמו למצרים, ונראה שהייתה ליעקב כוונה מיוחדת בזה, דהנה באמת יעקב אבינו היה מאד ירא מלרדת למצרים, כי חשש פן חס ושלום ישתקעו בני ישראל במצרים ויטמעו בין הגויים ושוב לא יצאו משם [וכפי שאכן כמעט היה], ולכן הוצרך הקדוש ברוך הוא להבטיחו אל תירא מרדה מצרימה. ומחמת חשש זה רצה יעקב לעשות איזה קשר מהותי בין זרעו היורד מצרימה ובין ארץ ישראל, ולכן הקפיד שיהיו עמם תמיד עצים אלו, והיה הדבר נמסר מדור לדור במסורת מיעקב אבינו: הלא תראה כי בטח תבוא זמן הגאולה, כי הלא כאן הם העצים שהביא זקננו יעקב מארץ ישראל, והם הם שנטעם זקננו אברהם אבינו בבאר שבע, והם עומדים ומוכנים אצלנו לבנות מהם משכן כשנצא ממצרים, וא"כ בוודאי הוא שנצא מפה בקרוב, ובכח עצים אלו חיזקו אחד את השני עד שבאמת בא זמן הגאולה".

נסכם ונאמר שהרחבנו את המשמעות של בניית המשכן באמצעות קרשים דווקא, שלכאורה היה זה נראה כשולי וחסר חשיבות חלילה.

• הקרשים מסמלים את הקשרים המיוחדים בין כנסת ישראל לקב"ה.

• הקרשים מבטאים את הקשרים הבין-דוריים שבעם-ישראל והמחויבות לעבר עם הפנים לעתיד.

אבקש להוסיף מסרים נוספים:

• כפי שהמשכן היה בנוי מקרשים בודדים המחוברים ביניהם, כך גם כל יהודי ויהודי יש לו חלק בבניית עם-ישראל ובלעדיו עמנו לא היה שלם.

• הקרשים הללו מלמדים אותנו שיעור עצום על הכנה לעתיד. לפעמים אדם משקיע בדבר שלא נראה לו כרגע משמעותי, אך עם השנים הוא צומח והופך לדבר מקודש. כל מצווה, כל מעשה טוב, הוא "קרש" נוסף בבניית המשכן הפנימי של האדם, במשכן הרוחני של עם ישראל.

• כמו שיעקב אבינו דאג להכין את הקרשים שנים רבות מראש, כך גם אנו צריכים לשתול זרעים של תורה, אמונה וחסד, שינבטו ויבנו את עתידנו ואת הדורות הבאים.

למדנו הרבה מקרשי המשכן - ולסיום הנה סיפור על אחד מתלמידיו של הבעל שם טוב, שהתקשה בעבודת ה'. הוא בא אל רבו ושאל: "רבי, אני משתדל להתפלל בכוונה ולעסוק בתורה, אך לפעמים אני מרגיש יובש וחוסר חיות. איך אפשר לעבוד את ה' תמיד בהתלהבות?"

חייך הבעש"ט ואמר לו: "התשובה טמונה בקרשי המשכן."

התלמיד התבונן ברבו בפליאה, והבעש"ט המשיך:

"כתוב בתורה 'וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן'. הקרשים הללו היו עשויים מעצי שִׁטִּים עומדים. למה התורה מדגישה שהם 'עומדים'? כי האדם צריך לעמוד חזק בעבודת ה'. לפעמים יש תקופות של אור, ולפעמים יש חושך – אבל הקרשים מלמדים אותנו להישאר יציבים, איתנים בעבודתנו."

התלמיד שאל: "אבל מהיכן לוקחים את הכוח לעמוד תמיד?"

הסביר הבעש"ט:

"שֵם המשכן הוא 'משכן העדות', כי הוא מעיד על השראת השכינה. הקרשים עצמם היו מוקפים באדני כסף – וה'כסף' רומז לכיסופים ולגעגועים של יהודי לקב"ה. כשיש געגועים וכיסופים לה', גם אם קשה, גם אם יש נפילות – האדם ממשיך לעמוד!"

נתפלל, שבימים מורכבים אלה בהם אנו נמצאים, נגייס ונמצא את הכוחות הטמונים בנו, נאתר את הקשרים והחיבורים שבין איש לרעהו ובינינו לבורא-עולם ומתוך כך נזכה אי"ה להארת פנים ולהשראת השכינה בעם ישראל, אכי"ר!

שבת שלום וחודש אדר שמח לכל עם-ישראל!