במדבר – חג שבועות -תורת אמת

רבי יחזקאל הלברשטם (1815-1898), בנו הבכור של רבי חיים מצאנז, נבחר בהיותו צעיר לימים לשמש כרבה של שינוואה, עיירה קטנה בדרום-מזרח פולין. בשבת הראשונה לכהונתו, כל הקהילה התכנסה לכבודו בבית הכנסת המרכזי שבעיירה וכולם ציפו בקוצר רוח לשמוע את דרשתו הראשונה של רבי יחזקאל, ששמו הלך לפניו למרות גילו הצעיר. להפתעת כולם, רבי יחזקאל לא עלה כלל לדרוש ונשאר לשבת במקומו. כך גם קרה בשבת השנייה ואף בשבת השלישית.

ואז, הגיעה השבת הרביעית שבה קראו את פרשת במדבר, שהייתה סמוכה לחג השבועות….נכבדי העיר ישבו סביב שולחנו של רבי יחזקאל בסעודה שלישית שערך בהיותו גם רבה של העיירה וגם אדמו"ר חסידי. כנהוג בסעודה שלישית של אדמו"ר, ציפו ממנו ובקשו דרך שמשו שיאמר דברי תורה לסעודה שלישית וכהכנה לחג השבועות תוך שילוב רעיונות על פרשת במדבר. ביקש הרבי משמשו שיביא לפניו את חומש במדבר וקרא לפניהם את כל הפרשה מתחילתה ועד סופה. כשסיים את קריאתו, היו בטוחים נכבדי הקהל שעכשיו ישמעו את אמרות פיו וחידושיו על הפרשה, אך להפתעתם הרבה כבוד קדושת האדמו"ר רבי יחזקאל סגר את החומש, נשקו בהתרגשות רבה ואמר לחסידיו בעודו מצביע על החומש: "הנה תורת ה', קדושה היא ואין לי מה לדבר עליה!". הדבר גרם להלם בקרב הקהילה וכל אחד ניסה להבין מה הייתה כוונתו של הרבי ואולי יותר מכך מה היה המסר שרצה להעביר לקהלו במעשה זה?

גם אנו ננסה ערב מתן תורה להבין מה היה המסר של גאון וצדיק זה, לא רק לקהילתו אלא לכל הדורות לאחר מכן. ברור וידוע, שרבי יחזקאל היה גאון עצום בתורה, בנגלה ובנסתר, וכל מכמניה היו פרושים לפניו, ונחשב כאחד מגדולי רבני גליציה. אז באמת מדוע נהג כך? קשה לדעת וכל מה שנאמר יהיה בגדר סברה. בהמשך המאמר הדברים יובנו בע"ה טוב יותר על פי אירוע נוסף שהתרחש עם רבי יחזקאל בהונגריה, אך לפני-כן נתייחס לשבת פרשת במדבר ולחג השבועות, אשר כבר עומדים אחר כותלנו.

התורה ניתנה לנו כידוע במדבר סיני – ולא במקום מיושב או בחבל ארץ רגיל. על כך כבר עמדו חז"ל ושאלו, מדוע אכן ניתנה התורה דווקא במדבר? מדוע הקב"ה לא המתין עד הכניסה לארץ ישראל כדי לתת את התורה במקום הקדוש שנחשב כפלטין של מלך?

חז"ל כדרכם עונים על שאלה חשובה ויסודית זו בדרך סיפור ומשל. נביא את לשון המדרש כלשונו וננסה להבינו. על הפסוק בישעיהו (מ"ב, י"א) "יִשְׂא֤וּ מִדְבָּר֙ וְעָרָ֔יו חֲצֵרִ֖ים תֵּשֵׁ֣ב קֵדָ֑ר יָרֹ֙נּוּ֙ יֹ֣שְׁבֵי סֶ֔לַע מֵרֹ֥אשׁ הָרִ֖ים יִצְוָֽחוּ: יָשִׂ֥ימוּ לַֽיקֹוָ֖ק כָּב֑וֹד וּתְהִלָּת֖וֹ בָּאִיִּ֥ים יַגִּֽידוּ" אומר המדרש –

"משל לנשיא שנכנס למדינה, וראו אותו בני המדינה וברחו, נכנס לשניה וברחו מפניו, נכנס לעיר אחרת חריבה, וראו אותו בני המדינה וקילסו אותו, אמר אותו הנשיא זו העיר טובה מכל המדינות, כאן אני בונה לי אכסניא, וכאן אני דר, כך הקדוש ברוך הוא בא לים ברח מפניו, שנאמר הים ראה וינס (תהלים קיד ג), בא במדבר חריבה קילסו אותו, שנאמר ישאו מדבר ועריו וגו' (ישעיה מב יא), אמר זו העיר טובה היא, כאן אני בונה לי אכסניא, ירד לתוכה התחילו שמחים, שהקב"ה דר בתוכו, שנאמר יששום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת (שם  לה א). (תנחומא (בובר) פרשת במדבר ב').

חז"ל בעומק ראייתם חושפים בפנינו את הסוד מדוע ניתנה התורה דווקא במדבר. ההרים הגבוהים והים הם מקומות יפים ומקומות שיש בהם משהו משל עצמם, ההרים בגובהם מבטאים את הגאווה וההתנשאות, מה שרואים מלמעלה לא רואים מלמטה. הים חופן בתוכו חיים שוקקים, יש בו כללים משל עצמו ויש בו צורת חיים שצריך לקבלה ולא ניתן לשנותה. לעומתם, המדבר הוא מקום פתוח שאיננו משדר עוצמה משל עצמו, אתה יכול לבנות במדבר ארמונות ואתה יכול לדור באוהל. המדבר נחשב מקום פתוח ללא אמירה משלו ולכן שם ניתנת התורה, כי תורה לא יכולה להינתן לאנשים שיש להם כבר אג'נדה משלהם והם בעלי חשיבות עצמית ומתנשאים על מי שלא כמותם.

מספרת לנו הגמרא (עירובין נ"ד.) על רבא בנו של רב יוסף בר חמא, בר הפלוגתא הידוע של אביי, שהלך לפייס את רב יוסף בר חייא בערב יום הכפורים משום שחשב שפגע בו. כאשר הגיע רבא לביתו של רב יוסף, שהיה נעזר בשמש קבוע עקב היותו סומא, באותו הזמן שמשו של רב יוסף מזג לו כוס יין. ביקש רבא מהשמש שיאפשר לו לעשות תפקיד זה ולמזוג לרב יוסף את היין. רב יוסף הרגיש לפי אופן מזיגת היין עם המים שזה רבא. אמר רב יוסף לרבא, שלא יישב על מקומו עד שיפרש לו את הפסוקים הבאים –

"..וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה: וּמִמַּתָּנָ֖ה נַחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת" (במדבר כ"א, י"ט).

ואכן, רבא נענה לאתגר ואמר לו, שהתורה מתארת כאן על דרך ה'דרוש' את אופן ההתקדמות של אדם בלימוד התורה ומה מקבל בתמורה מריבונו של עולם –

"אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו – תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה – נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל. וכיון שנחלו אל – עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות. ואם מגיס לבו – הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר ומבמות הגיא. ואם חוזר בו – הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר כל גיא ינשא".

בהמשך, הגמרא (שם) מביאה את דבריו של רב מתנה, תלמידו של שמואל, ורבו מאוד העריך את חכמתו וידיעותיו, שלא היה רק 'נאה דורש' אלא גם 'נאה מקיים' ולימד אותנו כיצד הלימוד שלנו לא ישכח ויהיה מוטמע בנו:

"אמר רב מתנה: מאי דכתיב וממדבר מתנה? – אם משים אדם עצמו כמדבר זה, שהכל דשין בו – תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו – אין תלמודו מתקיים בידו".

למדנו ממדרשים אלו כלל מאוד יסודי ועקרוני בלימוד תורה – ענווה. לא ענווה 'בינונית' או 'רגילה', אלא כאשר אדם שם עצמו כמדבר עד כדי כך שהכל דשין בו. זו ממש ענווה קיצונית וראויה מאוד הנקראת 'שפלות הרוח', כפי שהסביר הרמב"ם בפירוש המשנה את מאמרו של רבי לויטס איש יבנה, שלימדנו: "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה" (אבות ד'). בדרך כלל מידה בינונית היא הטובה ביותר, אך במידת הענווה יש ללכת לקצה והיא לא ענווה רגילה אלא ענווה של שפלות רוח (עיין ברמב"ם שם וכן הסיפור שמביא בעניין זה).

נחזור לסיפור שבו פתחנו את מאמרנו וננסה להבין את כוונתו של הגאון רבי יחזקאל זצ"ל, בזה שקרא את פסוקי הפרשה ולא הוסיף על כך משלו, על פי  אירוע אחר שקרה עמו. רבי יחזקאל היה נוהג להתארח בעיר שאטוראָלְיָאוּיהֶ  שבהונגריה, שם היתה קהילה יהודית שהיוותה שליש מתושבי העיר שאותה כינו היהודים "אוהיל", על שם צורת העיר שהייתה נראית כאוהל. באחת השבתות התבקשו כל אנשי העיירה לבוא לבית הכנסת. שמשו של הרב הודיע שהוא אמור לשאת דרשה חשובה ביותר. קהל רב התאסף לשמוע את דרשתו וכשעלה רבי יחזקאל על הבמה אמר: "שמעו נא רבותי, קהל קדוש! פעם באחת השבתות שהתארחתי כאן דרשתי כאן דרשה וכוונתי לא הייתה כולה לשם שמים, אלא היו לי גם כוונות אחרות והרי זה חטא גדול לדרוש בדברי תורה כשמחשבתי לא היית טהורה. לפיכך הריני צריך לחזור בתשובה והיות וההלכה שתשובה עושים במקום בו האדם נכשל לכן עליתי שוב לבמה זו ואני מבקש עתה מהקב"ה שימחל לי על  חטאי".

סיים את אמירתו, החזיר את הספר למקומו וירד מהבמה. כמובן שההלם של אנשי העיירה היה מוחלט. הם אמנם ידעו שהוא איש אמת – אבל עד כדי כך?!

לענ"ד גאון וצדיק זה היה איש אמת בדרגות שקשה לנו להבין. גם באירוע הראשון בו פתחנו את מאמרנו, רצה רבי יחזקאל להעביר מסר, שלעתים אנו מחפשים לומר משהו כדי לצאת ידי חובה ולא שמים לב שאנו מאבדים את החיבור האמיתי  לתורה כמו שהיא. רבי יחזקאל רצה לומר לכולנו, לרבנים לדרשנים ולכל מי שלומד תורה, שהתורה איננה 'קרדום לחפור בו' כדי להראות את ידיעותינו ואת כוחנו בה, אלא מטרת לימוד התורה והקשבה לדורשי התורה הינה להיות עם לב פתוח, שהתורה 'תדבר אליך', שתסתכל ותקרא את אותיות התורה והם יחדרו ללבך, שתקרא בעצמך ותנסה להפנים ללבך מה התורה אומרת לך.

כדי להגיע לרמה כזו של אמת דרושה ענווה בדרגה של שפלות-רוח, שתהיה מוכן אפילו שהציבור עלול לזלזל בך ואעפ"כ העיקר שאתה הולך עם האמת שלך. רבי יחזקאל ברוב שפלות-הרוח שהייתה בו חשב שאין לו מה להוסיף על פרשת במדבר, שאם כל אחד יקרא את הפסוקים בידיעה שזו תורת ה' וכל מילה וכל אות משמים היא, הרי אין צורך בפרושים מחוכמים ולכן בשני האירועים ביטא את האמת הפנימית שלו – בראשון נמנע מלפרש ורק קרא את הכתוב ובאירוע השני העביר מסר שאם האמירה לא הייתה כל כך לשם שמים יש לעשות תשובה גם במחיר של בושה מסוימת.

זהו אחד המסרים החשובים של רעיון התורה שניתנה במדבר. המדבר הוא  מקום שגורם ומסמל פתיחות וענווה מכסימלית, פשטות ורצון להקשיב ולדעת .

אחד ההסברים המרגשים שניתנו לכך שהתורה ניתנה במדבר, המתכתבים היטב עם הנאמר עד כה, הם הדברים שכתב האדמו"ר מפיאסצ'נה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד בזמן מלחמת העולם השנייה, בהיותו בגטו ורשה הידוע לשמצה, שהיה נתון לרעב ולמחלות, לפחד ולגירושים למחנות השמדה [כלשון הגמרא במסכת ב"ב, הנלמדת כיום בישיבתנו בסוגיית פדיון שבוים, שם נאמר 'כולוהו איתנו בהו'…]. תחת מציאות קשה זו כתב רבי קלמן קלונימוס בספרו כפי שקרא לו "חידושי תורה משנות הזעם ת"ש–תש"א–תש"ב", שנמצא בתוך כד-חלב אותו מסר על מנת שיטמינו אותו באדמה לפני שגורש למחנה טרויניקי, שם עלה בסערה השמימה יחד עם עשרת-אלפים יהודים בטבח שביצעו הרוצחים הגרמנים ימ"ש במבצע שקראו לו בציניות אכזרית 'חג הקציר'. המוציאים לאור קראו לדרשות אלו בשם "אש קודש" כזיכרון וכהנצחה לאותם קדושים הי"ד. וכך כתב רבי קלמן, שהסיבה שהתורה לא ניתנה בארץ –

"...אילו קיבלו ישראל את התורה בארצם בארץ ישראל, היו חושבים שרק במקומם ובביתם אפשר להם לקיים אותה ולא כשהם בגולה ומוטרדים. לכן נתן ה' להם תורה במדבר בדרך וטלטול, שידעו שבכל מקום צריכים לקיימה…" (פרשת יתרו, שנת 1940). והדברים מדברים אף על אומרם, שגם בגיהנום של הגטו המשיך ללמוד וללמד תורה, אין לנו דוגמא אישית טובה יותר לדרשתו על הסיבה שתורה ניתנה דווקא במדבר.

המסר האישי של האדמו"ר מפיאסצ'נה ורבי יחזקאל משינאווה תורמים לדורות את ההבנה איך זוכים לקניין תורה שבאה ממקום של ענווה ושפלות-רוח והתובנה שבכל מצב ובכל מקום יש ללמוד ולקיים את התורה.[ראה גם מאמרנו לשנת תשע"ד להסברים נוספים מדוע ניתנה תורה במדבר].

נתפלל להקב"ה שייתן לנו את הכוחות לחנך את עצמנו לפשטות וענווה, לצניעות וקבלת המציאות כמות שהיא, ולהישאר נאמנים לתורה ולמצוות בכל מקום ובכל מצב!

שבת שלום וחג מתן תורה ובכורים שמח לכל בית הישיבה!