האם יש הגבלה ממי מותר ללמוד תורה? משל הרב כעץ השדה - ט"ו בשבט תשס"ז

האם מכל תלמיד חכם ראוי ללמוד תורה? האם זה שיש לו סמיכה לרבנות או ידע מקיף ביהדות הוא המוכשר ללמד? האם מספיק שעבר הוא על כל הש"ס בעיון כדי שיהיה ראוי ללמד?

האם מי שבידו רישיון הוראה ועבר את כל הבחינות הפדגוגיות הוא הדמות הראויה  להיקרא רב  ומורה?  האם עליו

להיות בעל כושר דיבור, יכולת התנסחות טובה, אולי גם ראוי שיהיה לו כריזמה?!

תשובת חז"ל היא שכל הדברים שמנינו לעיל הם חשובים וטובים אך אם לא מתקיים באותו תלמיד חכם תנאי בסיסי מסוים, הרי שלא ראוי ללמוד ממנו תורה.

ומהו התנאי? הגמרא במסכת תענית דף ז. מביאה מאמר בשמו של רבי יוחנן מרא דאתרא דארץ ישראל ששימש כראש ישיבה בטבריה כשמונים שנה [עורך התלמוד הירושלמי וחי כמאה שנה, נפטר בשנת 280] ובו רבי יוחנן קובע קטגורית שחל איסור ללמוד מתלמיד חכם גדול ככל שיהיה אם איננו הגון! ר' יוחנן מסמיך עיקרון הלכתי זה על איסור כריתת עצי פרי בזמן מלחמה לעומת עצי סרק שאותם יש אפשרות לכרות לצורך המלחמה. התורה מנמקת זאת בצורה מאוד יחודית: "כי האדם עץ השדה הוא". שואל רבי יוחנן: "וכי האדם הוא עץ שדה"? אדם זה אדם ועץ זה עץ! אלא, רוצה התורה ללמד אותנו אגב ההלכה של כריתת עצים: אם תלמיד חכם הגון הוא –   "ממנו תאכל ואותו לא תכרית" כלומר: ממנו תלמד, אבל אם אינו הגון חלילה – אותו תשחית ותכרית, הוי אומר, יש להרחיקו מהסביבה הלומדת כי מזיק הוא מבחינה חינוכית רחמנא ליצלן.

מעניין שאותו רבי יוחנן ממשיך בתפיסת עולמו המאוד ברורה מי ראוי לשמש כמלמד תורה.

וכך הוא דורש בגמרא מסכת מועד קטן דף יז. על הפסוק במלאכי ב': "כִּי-שִׂפְתֵי כהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת ותוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ד' צְבָאוֹת הוּא": אם דומה הרב למלאך ד' – יבקשו תורה מפיו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיו.

דרישה זו מהרב להיות כמלאך ד' נראית קצת מופרזת ולא ריאלית – וכי הרב לא צריך להיות אדם אנושי בעל רגשות ושאיפות אנושיות? למה התכוון רבי יוחנן במאמרו זה?

יתכן לומר שכוונת רבי יוחנן הוא לרב שעולמו, שאיפותיו וחלומותיו הם בתחום הרוחני השמימי, רב שמקדים "נעשה לנשמע", רב שאינו עסוק בחשבונות של רווח והפסד או של כדאיות בללמד תורה, אלא רב שכל עולמו מרוכז בהעברת התורה מדור לדור, המקריב את כל זמנו ויכולתו למען התורה כמלאכים שמסרו רז זה לבני ישראל שהקדימו "נעשה לנשמע". הם לא התענינו על מה צריך לוותר  בחיים  בשביל  לקיים  את  התורה,  אלא  הצהירו

בצורה נחרצת שלא מעניין אותם אם זה כדאי או לא כדאי לקיים וללמוד תורה. הרב האידיאלי הוא זה שחי הלכה למעשה את העיקרון המלאכי של "נעשה ונשמע" בלי חשבון של רווח ותועלת.

ומכיוון שאין אנו יודעים לזהות מלאך, כיצד נדע מאיזה רב ללמוד תורה? הבעש"ט בא כאן לעזרתנו ואומר שהזיהוי רמוז במלה 'מלאך'; אם קוראים אותה מהסוף להתחלה, מתקבלת המלה 'כְּאִלֵּם'. מי שיודע וגם נוהג לשתוק ולחשוב לפני שהוא מדבר – ממנו צריכים ללמוד. מי שמודע למשמעות של כל מילה היוצאת מפיו – הוא בבחינת מלאך. המלאכים מודעים למציאותו יתברך ולכך שעצם קיומם הוא מכוחו של הבורא. מודעות זו שהיא תמידית אצלם, גורמת להם תחושה של ביטול מוחלט כלפי הבורא יתברך, ללא אגו וללא גאווה והתנשאות – זהו יסוד האמון והקשר בין רב לתלמיד.

חז"ל נתנו לנו כלי נוסף להבחין אם הרב הוא בבחינת מלאך ד' צבאות והוא: לבדוק האם תוכו כברו – האם מעשיו זהים למחשבותיו.

וכך לשון הגמרא במסכת יומא דף עב: 'מבית ומחוץ תצפנו' – אמר רבא "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו – אינו תלמיד חכם". אביי אף מכנה אותו בצורה מאד קשה ואומר שנקרא נתעב, שנאמר: 'אף כי נתעב ונאלח איש שתה כמים עוולה'. ומסביר המהר"ל בספרו נתיבות עולם (נתיב היראה פרק ד') שדומה למי שיש לו בגד לבן שכל כתם בולט בו, כך תלמיד חכם הנוהג בצורה שאינה מתאימה לחכמתו גורם לחילול ד'. גם ר' שמואל בר נחמני יוצא בחריפות נגד אותם תלמידי חכמים המבזים את מעמדם וכך דורש את הפסוק: "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" – אוי להם לתלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים.

אנו בישיבתנו  זכינו לרמי"ם תלמידי חכמים שתוכם כברם, בכל הנהגתם מקדשים הם שם שמים ברבים מתוך אהבת התורה ואהבת התלמידים ומקימים הלכה למעשה את מאמרו של רבי יוחנן: "אם דומה  רבך כמלאך ד' יבקשו תורה מפיהו".