החרוסת בליל הסדר – רק מאכל טעים או מביע גם רעיון? פסח תשס"ו

אחד המאכלים המאוד טעימים ואהובים בפסח הוא החרוסת. יש המכנים אותו ככוכב האמיתי של ליל הסדר מפני שהוא מופיע פעם אחת בשנה בלבד , לא ראינו כאלו שאוכלים חרוסת סתם כך במהלך השנה .

יש אנשים שהם ממש מומחים לעשיית חרוסת ומעבירים את סודם מאב לבן ומדור לדור וכמובן לא תעלה על שולחנם חרוסת קנויה חס וחלילה .

האם יש איזו משמעות הלכתית או מחשבתית לחרוסת? 

חכמים במשנה פסחים קי"ד. טוענים שאין שום מצווה באכילת החרוסת וכל המנהג לאוכלה הוא מהטעם של הסרת החריפות שמקורה בחזרת [גמרא קטז. "משום קפא"] או כדי לבטל את התולעת שהייתה מצויה בזמנם בתוך החזרת [שם].

לעומת חכמים, טוען רבי אליעזר ברבי צדוק במשנה [שם] שאכן יש מצווה באכילת החרוסת ואם הלכה כמותו אז יש מקום אפילו לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת חרוסת" כמו כל ברכת המצוות.

לדעה זו צריך לברר איזו מצווה יש באכילת החרוסת? הרי מצווה זו לא מוזכרת בשום מקום בתורה לעומת מצה ומרור שמוזכרים בפרוש, ובכלל עצם המילה חרוסת מוזרה ולא מובנת והזכרתה היא חד פעמית .[יש המפרשים זאת מלשון 'חרס' המזכיר טיט ויש האומרים שחרוסת מובנה בארמית כל דבר שטובלים בו או מלשון חומץ]

שאלה זו נשאלה כבר בגמרא: [שם קטז.] "מאי מצווה "? ועל כך נחלקו גדולי האמוראים. "רבי לוי אמר זכר לתפוח" וכוונתו לכך שאכילת החרוסת באה לספר את סיפורם של נשות ישראל הצדיקות והאמיצות שבשנות השעבוד הנורא במצרים לא איבדו תקווה ולא היו בדיכאון אלא דאגו להמשכיות של עם ישראל וילדו תחת עצי התפוח שלא יכיר בכך הנוגש המצרי . לעומתו רבי יוחנן שהיה מגדולי האמוראים בארץ ישראל חושב שכאשר אנו מסובים ליד שולחן הסדר וחוגגים את חג החרות, יש לזכור באמצעות אכילת החרוסת את שנות השעבוד והעבדות הקשה בחומר, בלבנים ובטיט והחרוסת אמורה להזכיר לנו את עבודת הטיט במצרים. יוצא שכונת האכילה לרבי לוי היא זיכרון של שבח ושמחה ואילו לרבי יוחנן היא באה להזכיר לנו שלא תמיד היה לנו טוב ועל ידי כך נפתח בקרבינו את מידת הכרת הטוב על כך שאנו בני חורין .

אז כמי נוהגים, מה יש להתכוון באכילת החרוסת? לכך בא אביי ואמר שנצרף את שתי הדעות – נעשה את החרוסת כך שהיא תזכיר לנו את שני המאורעות – החיובי והשלילי ועל כן יש לעשות את החרוסת סמיכה ועבה ולא נוזלית, כדי שתזכיר לנו את הטיט ובנוסף נטעם בו גם תפוחים ויין שיזכירו לנו את 'תחת התפוח עוררתיך' .

בתשובת הגאונים [מובא בתוס' שם] מוסיף שהחרוסת תהיה מורכבת מהפירות שנזכרו בשיר השירים: תמר, אגוז ושקד, ובירושלמי מופיע שיש הנוהגים לעשותו בצבע אדום זכר למכת הדם .

במשך השנים נהגו בעדות שונות להכניס מיני מגדים כאלו ואחרים ובתנאי כמובן שאלו באים להזכיר איזה אירוע הקשור לסיפור יציאת מצרים [עיין שו"ת תורה לשמה סימן כ"ז שפוסל הכנסת דבש לחרוסת].

כמובן שדברי רבי אליעזר ברבי צדוק מוצאים חן בעינינו כי הם נותנים טעם לפריט מאוד טעים בליל הסדר ומאפשרים לנו לנצל את ההזדמנות ולשוחח על גבורת נשות ישראל ועל "בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים" [ילקוט שמעוני תהילים, רמז תשצ"ה] ומאידך גיסא על שנות השעבוד.

אבל מה נעשה שהרמב"ם בפרושו על המשנה פוסק שאין הלכה כרבי אליעזר ברבי צדוק וממילא אין שום מצווה באכילת חרוסת. אבל באופן מפתיע נראה שהרמב"ם בספר ההלכה שלו [הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יא] חזר בו ממה שכתב בפרושו למשנה וכותב שם מפורש: "החרוסת מצווה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדים במצרים". 

ואכן פרשני הרמב"ם הפעילו כאן את הכלל שאם הרמב"ם סותר עצמו מפרוש המשנה להלכות אז מה שקובע זה מה שכתב בהלכות ["יד מלאכי" מרבי מלאכי הכהן מאיטליה שחי לפני כ-216 שנה] משום שאת פירושו על המשנה התחיל הרמב"ם לכתוב בצעירותו בגיל 23 בעודו מיטלטל באוניות בלי ספרים וסיים לכתוב אותו לאחר שבע שנים בגיל 30 בהיותו במצרים והוא עצמו מבקש שאם ימצאו סתירה שידונו אותו לכף זכות ומה שיקבע זה מה שכתב בהלכות.

אבל זו תהיה עבודה קלה מידי להסתמך על כך שהרמב"ם חזר בו. אפשר לומר שהרמב"ם כלל לא חזר בו וכל המחלוקת בין רבי אליעזר ברבי צדוק וחכמים הייתה האם האכילה עצמה היא המצווה? לדעת חכמים אין מצווה בעצם האכילה וכדי לזכור את הטיט ואת התפוח יש מצווה להביאה לשולחן וזוהי המצווה הבלעדית. כך גם מדויק בלשון הרמב"ם: [הלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה י"א]

"החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונןתנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח".

בלשון הרמב"ם לא מוזכרת מצות האכילה כי לדעת חכמים כל המצוה היא בהבאה לשולחן כמו הזרוע והביצה כמוצג שבא ללמד משהו.

לעומת זאת, רבי אליעזר ברבי צדוק סובר שרק על ידי האכילה עצמה מקימים את מצות הזכירה בחרוסת ואין הלכה כמותו כפי שהרמב"ם כתב זאת מפורש בפרוש המשנה. [הרב שטרנבוך בספרו על המועדים]

אבל הרמב"ם מחדש משהו נוסף, [ועל כך התרעם הראב"ד ] שהחרוסת כן נאכלת אבל רק על ידי טיבול – טובלים את המצה בחרוסת ואת המרור עם החרוסת ולמעשה כל הסדר אנו אמונים להזכיר כחוט השני את שני המאורעות החשובים של קושי השעבוד מחד וההתמודדות האמיצה של בנות ישראל עם המצב מאידך. 

אמנם רק מעטים נוהגים לטבול את המצה בחרוסת כרמב"ם אבל יש כאן אמירה חשובה לגבי מהלך הסדר כולו שאמור להיות כל כולו מוקדש לחווית הזכירה ולתודעת הפנמת המסרים לימינו.

נתפלל כולנו שמהלך האתחלץא דגאולה בו אנו מצויים עתה יושלם לגאולה השלמה ללא נפילות וקרעים וללא ריב אחים, נלמד מהחרוסת ומהטיט שקצת מים מחברים את כל החלקים, נרבה קצת מים של תורה ועל ידי זה נחבר את כל חלקי האומה למטרה הגדולה להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.

חג כשר ושמח לכל משפחת הישיבה ולכל בית ישראל.