הכרת הטוב - ט"ו בשבט תשס"ט

מסופר על ראש ישיבת "נצח ישראל", רבי ישראל זאב  גוסטמן זצ"ל, שכל בוקר היה משקה את העצים ואת הפרחים בגינת הישיבה וכשפנו אליו תלמידיו ואמרו לו שאין זה מכבודו של ראש ישיבה לעסוק במלאכה כזו, סיפר להם את סיפורו האישי. 

כמה שנים לפני השואה, היה רבי ישראל זאב זצ"ל חבר בבית דינו של הגאון הגדול רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, הוא התמנה לתפקיד בגיל מאוד צעיר בהיותו בסך הכל בן 21. המינוי לא הפתיע, משום שכולם ידעו שהאברך הצעיר הזה הוא עילוי מבטיח ביותר ולמעשה תפס את מקומו של חמיו שהלך לעולמו. יום אחד לאחר יום דיונים ארוך, לקח אותו ר' חיים עוזר לטיול, כדי לשוחח על הפסיקות ההלכתיות שעסקו בהם במשך היום. באמצע הטיול, בין העצים והגינות, התחיל ר' חיים עוזר לתת לו הסבר מדעי מה יש בכל צמח, אילו ויטמינים ומינרלים יש בכל אחד, איזה צמח רעיל ואיזה צמח אפילו מסוכן וכו'. ר' ישראל זאב מאוד התפלא על תוכן ההרצאה שקיבל מגדול הדור, אך משום כבודו של ר' חיים עוזר לא שאל כלום. 

שמונה שנים אחר כך פרצה מלחמת העולם השנייה. העיר וילנא נכבשה בידי הנאצים ימש"ו והחלה רדיפת הרבנים ואנשי התורה. ר' ישראל זאב שיכל ב"אקצית הילדים" את בנו יחידו מאיר הי"ד. כרב המקום, נשאר אחרון במקום ופסק הלכה לכולם להימלט כי אין סיכוי. לבסוף הצליח גם הוא להימלט עם אשתו ובתו וחי ביער חצי שנה. ומה אוכלים ביער? מה מותר ומה אסור? ואז נזכר במה שרבו לימדו בטיול מאילו צמחים וגזעים אפשר להפיק מזון וממה צריך להישמר וכך שרדה המשפחה בתוך מערה כחצי שנה. 

מובן שר' ישראל זאב רצה לבטא את הכרת הטוב לבורא עולם על החסד שזכה לו ועל כן הקפיד בעצמו להשקות ולטפח את עצי הפרי והנוי והפרחים שהיו בגינת הישיבה. 

ט"ו בשבט מציין את התאריך ההלכתי של שנת המעשרות וזו מטרתו וחשיבותו. כל ענין סדרי ט"ו בשבט שנוהגים היום בשתיית יין לבן ובאכילת פירות ובמיוחד פירות משבעת המינים, החל על ידי המקובלים בצפת [ספר "חמדת הימים" משנת 1731]. כמובן זהו מנהג יפה שהתפשט בכל קהילות ישראל. 

מנהג הנטיעות ביום ט"ו בשבט התקבל מאוחר יותר והוא החל בשנת 1890 על ידי המורה וההיסטוריון רבי זאב יעבץ מזכרון יעקב, ממקימי המזרחי בהסתדרות הציונית. 

לאחר שמונה עשרה שנה הכריזה הסתדרות המורים רשמית על יום ט"ו בשבט כחג של נטיעות. יש האומרים, שזו מידתו של הקב"ה. על פי המדרש "מתחילת בריאה של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה ככתוב ויטע ד' אלוקים גן בעדן" [ויק"ר כב ג]. 

רבי יוחנן בן זכאי מדרג את חשיבות הנטיעות יותר מקבלת פני משיח וכך לשונו: "אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי לך משיח – בא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו" [אבות דרבי נתן נוסח ב' ל"א]. 

היה ראוי לקרוא לט"ו בשבט גם חג "הנטיעות" של ערך "הכרת הטוב". חשוב מאוד, שניטע את הערך של הכרת הטוב בשכלנו ונודה לחסד האלוקי של עולם הצומח ונדגיש ביום זה את הטוב, היופי, את הטעם והריח שהשפיע הקב"ה בעולמו. 

אמנם, לא צריך לחכות לט"ו בשבט כדי להודות על השפע האלוקי, אלא בכל ברכת "בורא נפשות" אנו צריכים לבטא את הכרת הטוב לבורא עולם, כפי שמפרשים  בעלי התוס'  [ברכות ל"ז.] את כוונת הברכה "בורא נפשות וחסרונם" שזה לחם ומים, "על כל מה שבראת להחיות בם נפש כל חי" הכוונה לתפוחים [וכמובן לכל הפירות והירקות] שהעולם היה יכול להתקיים בלעדיהם והקב"ה בראם כדי ליהנות אותנו. החובה להתבונן בטבע ולהודות לקב"ה על החסד הגדול, מקיפה אותנו בכל רגע ורגע וזהו היסוד לברכות הנהנין ולברכת המזון. 

"ברכת האילנות" נתקנה אף היא כברכת הודאה מיוחדת עם הופעת הפריחה הראשונה בחודש ניסן, נוסח הברכה מבטא הכל: "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בה בריות טובות ואילנות נאות ליהנות בהם בני אדם". 

מכאן גודל האיסור של "בל תשחית", שאפילו בזמן מלחמה אסור להשחית עצי פרי כנאמר בספר דברים פרק כ': "…לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה …".   

בזמננו  יש להכיר טובה לבורא עולם, שהשפע קיים בכל כך הרבה מינים וסוגים של עצי פרי ופרחים, אשר צובעים את העולם בצבעים כל כך יפים עד שפינו מלא שירה ולשוננו רינה כהמון גליו. 

יש גם מימד לאומי לכך שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה. אנו זוכים לראות בעינינו את התגשמות דברי הנביא יחזקאל: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" וכדברי הגמרא במסכת סנהדרין (צ"ח:) שאין לך קץ מגולה מזה וממילא הכרת הטוב מובילה אותנו להכיר, שאנו נמצאים בתהליך של שיבת ציון ואתחלתא דגאולה. אמכי"ר.