ובחוקותיהם לא תלכו – לפרשות אחרי-קדושים

מסופר על הגאון רבי אליהו מוילנא, שישב בחברת תלמידי חכמים בסעודת שבת בפרשת 'אחרי מות'. כרגיל בחבורת קודש כזו של גדולי תורה, השתעשעו תלמידי החכמים בשאלות ובחידות ובחידושי תורה. אחד מגדולי התורה שאל שאלה שהפתיעה את תלמידי החכמים והם מאוד התקשו לענות על השאלה.

שאלתו הייתה – ישנה גמרא ערוכה (ברכות י"ד:), שבארץ ישראל לא היו אומרים בתפילת ערבית את 'פרשת ציצית', משום שאין מצוות ציצית נוהגת בלילה, ובמקומה של פרשה זו היו מקצרים ואומרים "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם", כלומר חיברו את החצי הראשון של פרשת ציצית ואת החלק האחרון. וכאן  שאל אותו גאון – הרי 'הלכה למשה מסיני' היא, שאין אומרים פסוק שלא פסק משה רבנו?! וכלשון הגמרא (שם י"ב:): "גמירי: כל פרשה דפסקה משה רבינו – פסקינן, דלא פסקה משה רבינו – לא פסקינן".

לאחר שתיקה ממושכת של תלמידי החכמים ולאחר שאף אחד מן המסובים לא מצא תשובה לשאלת אותו תלמיד חכם, ביקש רבי אליהו מוילנא את רשות הדבור ובענווה האופיינית לו ובשקט אמר, שזה כן פסוק שלם והוא מופיע בפרשתנו (י"ח, ב') –

"דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם".

פסוק זה מהווה הקדמה לאזהרת ישראל שלא ללמוד מהמצרים ומהכנענים את אורחות חייהם. לאחר תשובתו הנפלאה של הגר"א, הדיון נסב כבר בניסיון להבין מדוע נפתחת פרשה זו בציווי לכאורה תמוה, לומר לעם ישראל 'אני ה' אלוקיכם' וכו' ומה המשמעות של הצהרה זו.

מאמרנו זה יעסוק בפרשת האיסור להידמות למצרים ולכנענים, וזה לשון המשך הפסוקים שם –

"כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וּכְמַעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ: אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם: וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְקֹוָֽק".

מדוע מזכירה התורה להיזהר ממה שראו במצרים כשהיו משועבדים, בסמוך לכניסתם לארץ? הרי הם כבר לא נמצאים שם, ואם כבר להזהירם – מדוע התורה אינה מפרטת ממה יש להזהר כדי לא לעשות כמצריים, ומדוע התורה לא מפרטת ממה יש להיזהר מהכנענים כשייכנסו לארץ?

מצאנו תשובה על כך במדרש אגדה (אחרי מות פרק י"ח סימן ג'):

"כמעשה ארץ מצרים.- מלמד שהתעיבו המצרים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום אשר היו יושבים שם ישראל…".

כדי להבין את המדרש, יש להבין את משמעות המילה 'תועבה', בה משתמש המדרש ואומר, שמצרים 'התעיבו' את מעשיהם. מסתבר שהמילה 'תועבה' מתחברת ומתקשרת לעניין 'עריות' ו'צניעות' וכל מה שקשור לחיי קדושת האדם מישראל ובאותו ביטוי 'שהתעיבו' משתמש המדרש למעשה הכנענים. וזה לשון המדרש (שם) בהמשך:

"וכמעשה ארץ כנען.- מלמד שהתעיבו הכנענים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום ישראל, שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה".

אך עדיין איננו מבינים באיזה איסורים ממש מדבר הכתוב?

על כך מסביר ומרחיב המדרש על המילים "ובחוקותיהם לא תלכו" –

"…לא אמרתי לך אלא בחוקי תועבתם, ומה היו עושים? האיש נושא לאיש, והאישה נישאת לשנים, ואיש נושא אישה ובתה".

לצערנו הרב, תופעות אלו קיימות גם כיום, אם כי אני מניח שאם התורה מזהירה מפני ענין זה שלא להדמות למצרים ולכנענים, כנראה שזו הייתה תופעה מאוד נרחבת ונפוצה ולא ענין של יחידים ומעשה פרטי כזה או אחר, והסיבה שהתורה מזהירה מפניו היא, כי בשעה שזו תרבות רשמית של אותם עמים ולא כמצב של אנשים בודדים שרחמנא ליצלן באמת טבע גופם נמשך לבני מינם, התורה מתייחסת ואוסרת, בראותה שזה נהפך ל'סגנון חיים' ועם נתינת הלגיטימציה תופעה זו עלולה להתרחב כחלק מהתרבות גם לאלו שמצד הטבע אינם בקטגוריה הזו וכל מה שעושים זה להשתלב מבחינה תרבותית בהווי המקומי ובצורת החיים של החברה אליה הוא שייך.

הסכנה בחיקוי דרך חיים של אומות אחרות עלול להפוך לחלק מהתרבות של עם ישראל ועלול להפוך לחוק חיים ועל זה בדיוק חוששת התורה ומזהירה על כך למרות שכבר עזבו פיזית את מצרים .

הפרשן שמביע את החשש הזה בצורה מפורשת הוא רבי אברהם אבן עזרא (י"ח, ג') –

"ובחוקותיהם לא תלכו – שלא ירגיל אדם ללכת בדרך הזה עד שיהיה לו חוק".

יש לציין, שאין הדבר קיים רק בשתי אומות אלו – במצריים ובכנעניים – אלא תופעה זו הייתה קיימת גם באומות אחרות, אלא משום שעם ישראל חיו וראו  בעיניהם את התרבות הקלוקלת ועלולים היו להטמיע זאת לחייהם אף לאחר שייכנסו לארץ כשיראו את אותו קלקול שהיה במצרים, וזה עלול לחדור לשיח ולתרבות הישראלית, ולכן התורה הזהירה רק כלפי שתי אומות אלו, אך האזהרה קיימת גם כלפי עמים אחרים שחיים לפי אותו 'קוד מוסרי' של מצרים וכנען.

וכך כתב רבי יוסף בכור שור על אתר –

"…ואם תעשו כמעשיהם מה הועלתי במה שהחלפתי בכם; והוא הדין לשאר אומות העולם, אבל על אותם שהם רואים ויודעים ויש לחוש פן ירגילו לעשות כן".

יש להוסיף את דברי רש"י, שנלקחו מתוך מדרשים נוספים, שיש להתרחק מעוד סימני תרבות של אותם עמים שאינם קשורים לנושא עריות. הכוונה היא, שיש מעשים והנהגות שאינם מתאימים לעם ישראל, על אף שאינם אסורים מצד עצמם, אלא הם חלק מתרבות חיים שאותה התורה רוצה להרחיק מאתנו. ואת זה רש"י כותב על המילים בפסוק 'ובחוקותיהם לא תלכו' –

"מה הניח הכתוב שלא אמר? אלא אלו נמוסות שלהן, דברים החקוקין להם, כגון טרטיאות ואצטדיאות…".

וזאת יש להבהיר, שאין מדובר בתיאטרון תרבותי או תורני, אלא הכוונה למקומות שהאווירה שם היא של הפקרות, פריצות, שחוק וקלות ראש, ושל דברים שאין רוח חכמים נוחה מהם, כפי שהסביר המהר"ל בפירושו 'גור אריה' על התורה –

"כגון תרטיאות וכו'. בתי שחוק שלהם. ו'אצטדיאות' שחוק שמסיתין את השוורים ואת החיות ליגח".

הרחיב את היריעה ה'שולחן ערוך' בעקבות הרמב"ם בנושאים נוספים, שאסור לחקות את עובדי הכוכבים, וזה לשונו (הלכות 'חוקות העובדי כוכבים' סימן קע"ח סעיף א'):

"אין  הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם). (טור בשם הרמב"ם) ולא ילבש  מלבוש המיוחד  להם. ולא יגדל  ציצת ראשו כמו ציצת ראשם. ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע. ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע. …".

מוסיף רבי משה אסרליש [הרמ"א] בהג"ה שלו על הלכה זו, שכל האיסור חל כאשר המטרה היא פריצות, אבל כאשר המטרה לתועלת, למשל רופא אומן שיש לו מלבוש מיוחד, בוודאי שמותר, וזה לשונו –

"…אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו (שם). וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש  מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה  ממלבושי הפריצות,…  אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר (מהרי"ק).

רבי אפרים מלונצ'יץ בפירושו 'כלי יקר' (י"ח, ג') מבאר את הפסוק בצורה מקורית ושם דגש על המילים "ישבתם בה" מתוך הפסוק "כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ" וטוען, שהכתוב מציין, שיוסף ודאי הושיבם במקום שלא נחשב מקולקל כל כך וכן בארץ ישראל הקב"ה בירר להם מקום שנחשב הכי פחות מקולקל, אם כן קל וחומר למקומות אחרים ולעמים אחרים שנחשבים כמקומות מקולקלים ביותר. ומוסיף ה'כלי יקר', שכנראה רש"י לא חושב כך אלא פירש 'אשר ישבתם בה' זה היה מקום קשה לישראל ומקום מקולקל מאוד בנושא פריצות ועריות [ועיין בפירושו מה ששואל עליו ומסביר לשיטתו], וזה לשונו של ה'כלי יקר' –

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגו'. לרבותא נקט אשר ישבתם בה, ואשר אני מביא אתכם שמה, כי מסתמא יוסף בירר לאחיו ולבית אביו המקום שאינו מקולקל כל כך כדי שלא ילמדו ממעשיהם הדורות הבאים, וכן מסתמא הקדוש ברוך הוא בירר לישראל המקום שאינו מקולקל כל כך כדי שלא ילמדו מהם שהרי נאמר (שמות כג ל) מעט מעט אגרשנו מפניך, וקודם שיגרש את כולם יש לחוש פן ילמדו ממעשיהם, על כן אמר שאפילו כמעשיהם לא תעשו וקל וחומר לשאר תועבות מצרים אשר לא ישבתם בהם, וקל וחומר לשאר האומות".

ה'כלי יקר' שם לב שהכתוב פירט פעמיים גם לגבי מצרים וגם לגבי ארץ כנען 'לא תעשו' לכל אחד בנפרד, ומכך מסיק שיש כאן 'כתב אשמה' כפול כנגד עם ישראל שביקש להשתקע במצרים, וזה לשונו –

"…הכתוב מאשים את ישראל על אשר ביקשו ליישב ישיבה של קבע במצרים כמו שפירשתי למעלה סוף פרשת ויגש (בראשית מז כז) על פסוק וישב ישראל בארץ גושן, שבאשמת ישראל ידבר והאשימם אלהים על שביקשו לישב ישיבה של קבע במקום אשר אמר אלהים להם כי יהיו שמה גרים ולא תושבים".

ומה הסיבה שרצו להשתקע במצרים? משום שהם החלו בתהליך התבוללות תרבותית במצרים והתחילו לקיים את העבודה זרה שלהם. וזה לשונו של ה'כלי יקר' בהמשך –

"…וכל זה עשו בעבור שהיו אדוקים בגילולי מצרים כמו שנאמר ביחזקאל (כ ה – ח) ואודע להם בארץ מצרים וגו' וימרו בי וגו' ואת גלולי מצרים לא עזבו וגו', וכן פירש רש"י בפרשת בא (שמות י כב) שהיו באותו דור רשעים שלא רצו לצאת ממצרים ומתו בשלושת ימי אפילה. ועל זה נאמר כאן כמעשה ארץ מצרים כאותו מעשה שעשיתם בארץ מצרים ומהו המעשה הרע אשר עשיתם אשר ישבתם בה שבקשתם בה ישיבה של קבע מצד שחשקה נפשכם בגלוליהם ובשיקוציהם נפשם חפצה, לא תעשו עוד כאלה לבקש ישיבה של קבע בין עם סורר ההולכים בדרך לא טוב פן תלמדו ממעשיהם כי כן קרה לכם במצרים".

ה'כלי יקר' ממשיך בדיוקו על הכפילות ועל ההדגשה של כל מקום בנפרד, גם מצרים וגם ארץ כנען. אמנם, המשותף שלהם הוא נושא גילוי עריות, אבל לכל מקום ישנה אזהרה נוספת, ספציפית למקום עצמו, וכפי שבמצרים ראינו שהיה כאן אישום על הרצון להשתקע במצרים, ולא בגלל התנאים הכלכליים הטובים שהיו להם שם, אלא בגלל ההשתלבות בתרבות הקלוקלת המצרית.

לעומת זאת, כתב האשמה והאזהרות על ארץ כנען נבעו מתופעה אחרת של חוסר רצון לבוא לארץ ישראל, ארץ שעיני הקב"ה בה, וזה לשונו –

"וכמעשה ארץ כנען. היינו שהוא מאשים את ישראל על שמאסו בארץ הקדושה אשר היתה חביבה על האבות והמה מאסו בה עד אשר הוצרך הקדוש ברוך הוא להביאם שמה בעל כרחם שלא בטובתם…".

וה'כלי יקר' מוכיח זאת מהכתובים עצמם –

"…כי באֵילִים אמרו (שמות טז ג) מי יתן מותינו ביד ה' בארץ מצרים, המרגלים אמרו (במדבר יד ד) ניתנה ראש ונשובה מצרימה וכן אמרו חז"ל (במדבר רבה כא י) הנשים היו מחבבות הארץ והאנשים שנאוה, וכן הוצרך הקדוש ברוך הוא להסיבם דרך המדבר ים סוף שלא ישובו מצרימה ומכל זה ראיה שמאסו בארץ הקדושה הנבחרה מימות האבות למקום קדושה וטהרה ורוב מצוות התורה תלויות בארץ, ובכל אלה מאסו ישראל עד אשר הוצרך הקדוש ברוך הוא להביאם שמה בעל כרחם ולישא אותם על כנפי נשרים כאשר ישא האומן את היונק אל המקום הזה ועל ידי סיבוב מדברות שלא יהיה להם מקום לחזור."

ומסיים ה'כלי יקר' בחיבור שתי האזהרות על מצרים ועל כנען, כתהליך שעובר על העם ויש להדריכו בדרך טובה ולגרום להם לבוא מרצונם לארץ ישראל. וזה לשונו בסוף דבריו –

"…לא תעשו כן עוד אלא תלכו לרצונכם אל המקום אשר אמר האלהים כי זה הוא המוכן לשמירת כל משפטי ה' וחוקותיו. ונתן טעם על ראשון ראשון על מה שאמר שלא יבקשו ישיבה של קבע בארץ טמאה במצרים כדי שלא ילמדו לעשות כתועבותם על זה אמר ובחוקותיהם לא תלכו. ועל אחרון אחרון שזירזם לילך אל הארץ הקדושה כדי לקיים המצוות התלויות בארץ על זה אמר את משפטי תעשו וגו' כי המה משפט אלהי הארץ".

גם הנצי"ב מוולוז'ין מתייחס לכפילות של האזהרה, גם למצרים וגם לכנענים. לדעתו, יש שני מצבים שליליים שמפניהם צריכים להיזהר – האחד זה מקום של פריצות וחיי הפקרות כחלק ממימוש תאוות וחלק מתרבות חיים של חברה, וזה היה במצרים. ויש מקומות כמו בארץ כנען, שמעבר לסיפוק תאוות אישיות והפקרות בחיי המין והמשפחות יש מצב גרוע ביותר שגם נקבע בחוקי המדינה, בנימוקים מנימוקים שונים, כפי שאנו מכירים היום ב'חופש הבחירה' ובמגמה להיות פתוחים לכל האפשרויות ובשם ליברליזם קיצוני חיי ההפקרות מעוגנים בחוק, כפי שאנו מכירים מאנשי סדום, שהחוק המקומי אסר לתת צדקה ולעזור לאנשים שלא שפר עליהם גורלם וגם זה לווה בהגיון ובנימוקים שהאנשים האלו הם נטל לחברה והם גרמו למצבם וכו'. נראה זאת בלשונו של הנצי"ב –

"הקדים אזהרות הללו…באשר אדם עושה עבירה זו בשני אופנים, א' מראש פרעות התאוה פורץ גדר חקי התורה וחקי הדעת של האדם ג"כ, אבל זה האופן לא מיקרי הליכה אלא מעשה, משום שאינו בא אלא במקרה, ב' מחוקי המדינה שכך הנהיגו להתהלך באופנים הללו, …ומשום הכי לא כתיב מעשה ארץ מצרים וארץ כנען ביחד, היינו כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה, וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו ובחוקתיהם לא תלכו, היינו משום דבמצרים לא היו חקים בעניני אישות ולא היה רק מעשה תאוה, אבל בארץ כנען היה גם מעשה תאוה גם חוקים רעים".

חשוב לומר כאן, שאין לפרש לא נכון את האיסור 'כמעשה ארץ מצרים' כאיסור גורף, שהרי אין הדברים אמורים אלא בתחום המוסרי בלבד ולא בפיתוח ובבניה ובנטיעה, כמו שאומר המדרש (ספרא) –

"יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותם, ת"ל ובחוקותיהם לא תלכו, לא אמרתי לך אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם".

נסיים בסיפור חסידי מתוק על שני גדולי עולם – רבי לוי יצחק מברדיטשב ורבי משה לייב מסאסוב. ידוע הדבר, שרבי לוי יצחק מבֶּרדיטשוֹב היה איש קטן ונמוך-קומה, ואילו רבי משה לֵייבּ מסַסוֹב היה אדם גבוה ויפה תואר.פעם אחת נפגשו שניהם ושוחחו. לפתע החל הרבי מססוב לשמוח מאוד ולצחוק.שאל אותו הרבי מברדיטשוב: "מדוע אתה שמח? וכי מותר לצחוק כך? הלוא הגאולה טרם באה, ועדיין לא התקיים בנו הפסוק 'אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ'!" (תהלים קכו, ב).

ענה לו הרבי מסאסוב: "כיצד לא אצחק? שמח אני על שאיני גוי. הלוא בכל בוקר אני מברך 'שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי'. תאר לך איך היה הדבר אילו נולדתי במשפחתו של גוי בשם איוואן או קיריל!"

אמר הרבי מברדיטשוב: "ראה, הלוא גם אני מברך בכל יום 'שלא עשני גוי' אך מעולם לא הרגשתי כזו שמחה בשעת הברכה."

צחק הרבי מסאסוב וענה: "אילו היית אתה נולד גוי, לא היית אלא גוי קטן ונמוך, אבל אני, משה לייב, אני הייתי גוי גבוה ונאה. לכן אני הוא ששמח כל כך שאינני גוי!."

נתפלל לבורא עולם, שלא ניכשל בניסיון לחקות את אומות העולם גם בימינו, בשם אג'נדות מיובאות, ובמיוחד בדברים שנוגעים לציפור הנפש של אומתנו וזה חיי צניעות וקדושת הבית היהודי.

שבת שלום לכל בית הישיבה!