וגונב איש ומכרו - לפרשת משפטים ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

אחד הנושאים המרכזיים שמעסיקים את החברה הישראלית ואת התקשורת הישראלית הוא נושא החטופים שנמצאים בשבי רוצחי החמאס ימש"ו.

המילה 'חטופים' היא מילה חדשה, המשקפת מציאות ישנה וקשה שבה אנו נמצאים. התופעה הזו של חטיפת יהודים בידי גוים הייתה קיימת אלפי שנים, בעיקר לאורך כל שנות הגלות, כאשר בדרך כלל היה זה לצורך קבלת כספים. בהקשר לזה נאמרו הלכות רבות בחז"ל, מה מותר ומה אסור לעשות כדי לשחררם והדברים ידועים ואין כאן המקום לדון בזה.

לאחר שזכינו לחזור לארצנו ולמולדתנו, אנו נחשפים לצערנו הרב לחטיפה של יהודים כאמצעי סחיטה לשחרור מחבלים, שחלקם הם רוצחים עם דם על הידיים, וכן להשליט טרור על אזרחי ישראל כאמצעי במאבק להשמדת מדינת ישראל. 

ברם, בפרשתנו אנו מוצאים איסור תורה לחטיפת יהודים בידי יהודים. התורה אינה מכנה זאת 'לחטוף' אלא 'לגנוב'.

האם יכולה בכלל להיות מציאות כזו, שיהודים גונבים וחוטפים יהודים??

התשובה לצערנו הרב היא – כן!

התורה מזהירה אותנו בפרשתנו על כך וזה לשון הפסוק (פרק כ"א, פסוקים ט"ו–י"ז) –

"וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת".

אזהרה זו נאמרה פעם נוספת בספר דברים (כ"ד, ז') –

"כִּי־יִמָּצֵ֣א אִ֗ישׁ גֹּנֵ֨ב נֶ֤פֶשׁ מֵאֶחָיו֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהִתְעַמֶּר־בּ֖וֹ וּמְכָר֑וֹ וּמֵת֙ הַגַּנָּ֣ב הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ".

לצערנו, בהיסטוריה הקצרה יחסית של מדינת ישראל אכן קרה אירוע של חטיפת יהודי בידי יהודי ואף רציחתו, לבושתנו ולחרפתנו, כאשר לפני ארבעים וחמש שנים, בשנת ה'תש"מ (8 ביוני 1980 למניינם), אדם בשם צבי גור חטף את הילד אורון ירדן בן 8 מסביבת ביתו בשכונת סביון. הילד נראה עולה בתמימותו למכונית נהוגה בידי אלמוני לבוש מדים ולאחר מכן הגיעו הודעות טלפוניות אנונימיות לבית הוריו ובהן דרישת כופר כתמורה לשחרורו. המשטרה לא הצליחה לאתרו ולכן הוחלט לשים את כספי הכופר שהיה סכום עתק במקום מסוים בהתאם לדרישתו ולמרות כל הפעולות שהמשטרה נקטה כדי לתפסו הצליח להתחמק. המשטרה סימנה את השטרות ונתנה הוראה לבנקים, שאם יגיע אדם ויפקיד סכום של למעלה מ-10,000 שקל להודיע לה, ואכן כך תפסו אותו, אבל אז התברר שצבי גור רצח את הילד בדם קר. הוא נשפט למאסר עולם ומת בגיל שבעים וארבע, לאחר שהובל מהכלא לבית החולים, לאחר שריצה 41 שנים בכלא.

מקרה זה זעזע את כל המדינה ולשמחתנו היה מקרה נדיר. יש כמובן לאזהרה החמורה הזו בתורה עוצמה אדירה אשר מושרשת בד.נ.א של העם היהודי.

שואלים הראשונים וביניהם גם רבי אברהם אבן-עזרא – שהרי לפלא הוא המיקום בו נכתב על איסור 'גניבת-נפש', בין שני פסוקים העוסקים בכיבוד אב ואם ובאיסורים חמורים כלפיהם –

"(טו) וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: (טז) וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: (יז) וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת".

לכאורה אין כל קשר בין דינו של בן שפגע בהוריו, בין על ידי קללה ובין רחמנא ליצלן בפגיעה פיזית בהם, ומדוע דין 'גניבת-נפש' נמצא בין שני איסורים אלו?

ה'אבן-עזרא' מביא, ששאלה זו קדומה מאוד וכבר שאל זאת רבי סעדיה גאון. וזה לשונו של ה'אבן-עזרא' –

"אמר הגאון, למה נכנס זה הפסוק בין מכה אביו ובין מקלל אביו. והשיב, כי הכתוב לא ידבר רק על ההווה, כי הנגנבים היו קטנים, ונתגדלו בארץ נוכרייה לא יכירו אבותיהם, ויתכן שיכום ויקללום והעונש על הגנב".

תשובתו של רבי סעדיה גאון מעניינת, משום שלדעתו רוב הנגנבים הם ילדים קטנים שעלולים בבגרותם להיפגש בהוריהם ומבלי לדעת זאת לפגוע בהם או לקללם והתורה רוצה להעביר מסר, שהאחריות תהיה על הגנב שהרי היא מוטלת על אותו אדם שניתק את הילד הזה מהוריו בקטנותו.

רבנו בחיי טוען, שהסיבה שגונב נפש נמצא בין שני האיסורים החמורים של אדם שפוגע בהוריו, היא כדי להעביר לנו מסר, שגונב נפש זה דבר חמור ביותר ודינו מוות כפי שאדם פוגע בהוריו. רבנו בחיי מוסיף, שגם האיסור 'לא תגנוב' המופיע בעשרת הדיברות, שלדעת חז"ל מדובר בגונב נפשות [עיין שם ברש"י], נכתב דווקא בין 'לא תנאף' לבין 'לא תענה ברעך עד שקר', להדגיש את חומרתו וזה מסביר מדוע נענשו אחי יוסף על גניבתו. וזה לשונו –

"ויש לומר במה שנכנס הכתוב הזה בכאן, כדי להגדיל אשמת גונב נפש ולהודיע חומר האיסור שבו כי הוא חמור כמכה ומקלל אביו ואמו, ולכך הושם באמצע בין המכה והמקלל, וכן בעשרת הדברות הכניסו הכתוב בין הניאוף ועדות השקר, ואילו לא הזכירו הכתוב כי אם באחרונה אחר מכה ומקלל, היה נראה שהוא עוון יותר קל מן המכה והמקלל, ולא היה יכול להקדימו כי כבר התחיל בדין הרציחה "מכה איש ומת" והוצרך לסדר אחריו "מכה אביו ואמו". והנה לגודל העוון נענשו עליו האחים בעשרה הרוגי מלכות".

אמנם, מה שכתב רבנו בחיי וכן עוד ראשונים על כך, שאחי יוסף נענשו על שמכרו אותו. ולא רק אחי יוסף נענשו, אלא גם עשרת הרוגי מלכות שנים רבות לאחר מכן נגרמה בעטיה של מכירת יוסף, וזה על פי המדרש (משלי א', סימן י"ג) –

"אמר ר' יהושע בן לוי: לא נמשכו עשרה הרוגי מלכות אלא בחטא מכירתו של יוסף. א"ר אבין: הוי אומר, נפרעו עשרה מכל דור ודור ועדיין אותו החטא קיים".

בגלל העוון של 'גונב נפש' כבר כתב ושאל מהרי"ט צהלון (רבי יום-טוב צהלון, מרבני צפת החשובים לפני כארבע-מאות שנה) בספר שאלות ותשובות שלו (סימן קס"ה) –

"שמעתי להקשות בשם מהר"ש עטיאה על אחי יוסף, כיצד אמרו [בראשית לז, כו - כז] "מה בצע כי נהרג את אחינו וגו' לכו ונמכרנו לישמעאלים", ומה הועילו בתקנתם והרי היו עוברים על וגונב איש ומכרו?".

ויש שתרצו את שאלתו, שהיות וזה היה לפני מתן תורה, הרי אחי יוסף היו מוגדרים כבני נח והם מוזהרים על שפיכות דמים, אבל לא היו מצווים על איסור 'גונב נפש' [ועיין בספר 'שלל דוד' על התורה מאת הרב דוד יוסף זינצהיים שמפלפל בנושא ואין כאן המקום להאריך].

אחד מגדולי האחרונים, בן תקופתנו רבי אהרון-לייב שטיינמן זצ"ל, העלה בספרו 'אילת השחר' על התורה את הצורך לברר בכלל את עצם איסור התורה של גניבת איש, וזה לשונו –

"ובאמת כל הענין  הזה צריך בירור, מה שייך לגנוב אדם? ממי גונבים אותו? ואדם לא מתייאש על עצמו, ואפי' קטן לא שייך לומר שגונבים אותו מאביו, ואין כאן קנין ולא מכירה ואיך הוא נקנה לו?".

עונה הרב שטיינמן, שאכן אין לזה שום תוקף של מכירה מבחינה הלכתית וכל מה שעושה לא מועיל, אלא זו גזירת הכתוב שאדם שעושה פעולה כה אכזרית  יתחייב בנפשו, ולמרות שמבחינה חוקית לא תפסה המכירה יש כאן עונש הרתעתי. וזו הסיבה שאחי יוסף נענשו למרות שלא היה פה מעשה מכירה בפועל, וזה לשונו –

"וע"כ שזה גזרת הכתוב שחייב (וכן כתב המנחת חינוך מצוה ל"ו שמכירה זו באמת לא מכירה היא כלל ולא מהני מעשיו כלל, כי האיך יוכל למכור את חבירו אם אינו עבד, רק התורה חייבה כך אף על גב דלא אהנו מעשיו)...והנה אף על פי שלא היו שם [=במכירת יוסף] כל פרטי ההלכות של גונב איש ומכרו, מ"מ בעונשי שמים מענישים על תוכן הענין, אף על פי שאין זה ממש כפי פרטי הדין".

בתחילת המאמר ציינו, שגניבת נפשות בדגש על ילדים הוא דבר נדיר בעם-ישראל ונזכרתי בביקור שערכנו לפני שנים רבות בקנדה אצל בני ורעייתו עת היו שם בשליחות חינוכית ובטיולים שיצאנו איתם נתבקשנו על ידם שלא לעזוב לשנייה אחת את ידיהם של נכדיי הקטנים וכשתהיתי על העניין נחשפתי לתדהמתי לעמודי תאורה ולוחות המודעות ברחוב, עליהם מתנוססות  תמונות של ילדים קטנים שנחטפו על ידי פושעים אכזריים לכל מיני צרכים אפלים ובמודעות אלו מבקשים את עזרת הציבור באיתורם. מסתבר, שעל פי הערכות, כ-1.2 מיליון ילדים נסחרים מדי שנה ברחבי העולם למטרות שונות, כולל עבודת כפייה, עבדות מינית ושימוש צבאי ומדי שנה נמכרים לעבדות כ-300,000 ילדים, מתוכם כ-17,000 מגיעים לארצות הברית. מבהיל!!!

זו ההזדמנות לתת את הדעת על 'גונבי נפשות' [בספר דברים מוזכר גונבי נפש], שאמנם לא גנבו את הילדים פיזית אבל 'גנבו את נשמתם', נטלו מהם את חרותם וביטחונם האישי. במקרים מסוימים אף השפילו ופגעו בהם לפני חבריהם, זה יכול להיות מדריך/ה בתנועת נוער, מורה, רב קהילה - וכמובן חברים בכיתה המסוגלים להלבין ולפגוע ולהשפיל ולפעמים להחרים את בן כיתתם. הנתונים מראים על כ-80 ילדים (!) עד גיל 24, שמדי שנה שמים קץ לחייהם עקב קשיים חברתיים ורגשיים. רק לפני כשבועיים פורסם שילדה בשם אדווה מרים בת ה-13 מעכו, קפצה השבוע מחלון ביתה ושמה קץ לחייה עקב חרם קשה וממושך שעברה על ידי חבריה לכיתה. האחריות מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו שנחשף לתופעה פסולה זו לא לעמוד מהצד, אלא להבין שהוא יכול למנוע גניבת נפש ואולי למנוע רצח של נשמה טהורה.

היטיב להגדיר זאת הרש"ר הירש בפרשתנו –

"לגבי אישיותם של האב והאם השווה הפסוק הקודם את ההריגה החלקית, דהיינו את הפציעה, להריגה ממש ועשאה פשע שעונשו מיתה. בדומה לכך מלמדת התורה בפסוק שלנו, כי חירותו של כל אדם היא נכס שגזילתו היא רצח חברתי, וגם עונשו - מיתה...והכתוב [בדברים כד, ז] מוסיף: והתעמר - בו ואחר - כך - ומכרו; הווה אומר: הוא נהג בו כאילו אינו אלא חפץ, ככל שאדם נוהג בחפציו...".

בשבועות האחרונים אנו עדים לחזרתם של אחינו ואחיותינו שנחטפו באכזריות על ידי הנאצים החמאסניקים ובשובם סיפרו כיצד התעללו בהם, הרעיבו אותם והתנהגו אליהם באכזריות רבה מעבר לזה ששללו את חירותם.

נתפלל לבורא עולם שיאמר לסבלנו די ונזכה אי"ה בשובם המהיר של כל של החטופים לביתם, בריאים בנפשם ובגופם - אמן כן יהי רצון!

שבת שלום ובשורות טובות !