ונקדשתי בתוך בני ישראל - לפרשת אמור תשפ"ד

נטל ר' ראובן את כינורו בידו, הביט בתווים והחל מנגן ביד אמן את היצירה הקשה, מול עיניהם הפעורות של הנגנים המלכותיים. הללו עמדו נדהמים לחלוטין: חודשים ארוכים התאמנו בביצוע יצירה זו ולא הצליחו לנגנה באופן מושלם – והנה יהודי זה מבצע אותה בדייקנות כלאחר יד...

היה זה בחורף ה'תש"ג לפני שמונים ואחת שנה, בי"א בחשוון. לרציף של תחנת הרכבת שבמחנה ההשמדה טרבלינקה הגיע הרב משה-חיים לאו, רבה של העיר פיוטריקוב, יחד עם עשרים-ושמונה אלף מיהודי העיר. באותו זמן, הגיעה רכבת נוספת ובה יהודי פראשוב, שם שימש הרב לאו כרב שמונה שנים קודם לכן ומאז לא נבחר אף רב במקום. המפגש של שתי הקהילות בפתח מחנה ההשמדה   ברציף תחנת הרכבת הייתה כמובן מאוד מרגשת. הרב משה-חיים לאו הי"ד, שכמה שעות לאחר מכן נרצח על ידי הגרמנים, דיבר בקול רם ואלו הם דבריו האחרונים –

"יהודים!!! מכל תרי"ג המצוות, מצווה אחת נותרה בידינו לקיימה והיא מצוות 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' – להיהרג על שום היותנו נושאי שם ה', עם-ישראל. הבה אחים – נקיימה בשמחה! העולם הוא תוהו ובוהו, יורה רותחת של שנאה ושפיכות דמים, ולנו רק מצווה אחת נותרה מצוות קידוש ה', הבה אחרים נקיימה בשמחה…" (מתוך הספר 'אל תשלח את ידך אל הנער', עמ' 22).

הפסוק אותו ציטט הרב משה-חיים לאו הי"ד, שהיא מצוות "קידוש ה' ", מופיעה בפרשתנו (כ"ב, ל"א–ל"ג) כסיום לחובה לשמור את מצוות ה' –

"וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְקֹוָֽק: וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק מְקַדִּשְׁכֶֽם: הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְקֹוָֽק".

הכתוב מדגיש, שחל איסור לחלל את השם ורש"י מסביר את כוונת חילול ה' וקידוש ה' המופיע בפסוק. חילול ה' מתרחש, כאשר אדם עובר על מצוות ה' במזיד וזה כוונת החלק הראשון של הפסוק – "ולא תחללו את שם קדשי".

אם-כן, שואל רש"י מה בא הכתוב ללמד כשהוסיף את המילה "ונקדשתי"? ובלשונו –

"ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי?".

על כך עונה רש"י, שמצוות קידוש ה' היא אקטיבית, לקיים את התורה גם במצבים קשים, עד כדי שיהיה אדם מוכן למסור את הנפש פשוטו כמשמעו – שיהיה מוכן למות על קיום התורה –

"מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל".

מוסיף רש"י בהמשך ומלמדנו תובנה חשובה ביותר –

"וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס…".

על מצוות קידוש ה' ומנגד חילול ה' כותב רבינו בחיי –

"..חילול ה' הוא עוון חמור ביותר, ומצינו שוויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה ולא ויתר על חלול ה', והוא שאמר הנביא: (יחזקאל כ, לט) "ואתם בית ישראל איש את גלוליו לכו עבדו ואת שם קדשי לא תחללו עוד", ואמרו רז"ל (יומא פו א) על עון זה שאין כח ביום הכפורים לכפר ולא בתשובה לתלות ולא ביסורין למרק, אלא כלן תולין ומיתה ממרקת".

מה יעשה אדם, אם חלילה נכשל בכך שחילל את ה'? האם יש לו תקנה?

על כך כותב רבינו בחיי, שיעשה מעשה שהוא הפוך ממעשה חילול ה' שלו וזה לשונו –

"…מצינו תקנה לעון חלול השם כשיקדש את השם כנגד מה שחלל, ולכך סמך לו: "ונקדשתי", וכן אמר הכתוב: (משלי טז, ו) "בחסד ואמת יכופר עון", כלומר עון הרשע והשקר שהם הפך חסד ואמת, כענין החולי שאינו מתרפא אלא בהפכו, ומפורש אמרו רז"ל: חטא אדם בלשון הרע יעסוק בתורה, חטא אדם בעיניו יזילם דמעות, וכן אמר דוד: (תהלים קיט, קלו) "פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך", לא שמרתי לא נאמר אלא "לא שמרו". ועוד אמרו רז"ל: (ויק"ר כא, ד) אם עשית חבילות של עברות עשה כנגדן חבילות של מצות. רגלים ממהרות לרוץ לרע, יהיו רצין לדבר מצוה, ידים שופכות דם נקי, יקשור תפילין על ידו ויתן צדקה לעניים".

חשוב להדגיש, שהקב"ה עצמו דאג להשריש בעם את ענין הקדושה דרך קרבן התמיד, כפי שכותב רש"ר הירש, וזה לשונו –

"מצוות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" הובעה דרך סמל בקרבן התמיד של האומה; מדי יום ביומו בשחר ובין הערבים היא הובאה לתודעת העם כשיא תפקידו הלאומי. וכעין זה נהגו גם אנשי כנסת הגדולה, שעה שהתקינו תפילות כנגד תמידים (ראה ישורון, כרך יא): הביטוי והנדר של "ונקדשתי וגו'" – שהוא השיא המחשבתי של כל מעשי הקרבנות – הוא גם נקודת השיא של כל תפילה בציבור. כל אימת שציבור מתכנס לתפילה – ומצויים שם לפחות עשרה מבוגרים – הרי הוא בא לידי ביטוי נלהב ורענן בקדיש ובקדושה (עי' ברכות כא ע"ב)".

היו שהביעו הסתייגות מדברי רש"י שהבאנו לעיל וטענו, שלא רק על אי קיום מצווה בפרהסיא נדרש האדם למסור את הנפש ואילו בצנעא מותר. על כך כותב פרשן המקרא, ר' חיים פלטיאל מצרפת –

".. ודווקא בשאר מצות יש חילוק בין בצינעא בין בפרהסיא אבל בע"ז אין חילוק אפי' בצנעא אסור דאמ' אסור להתרפאות מעצי אשירה, וסתם רפואה היא בצנעה…".

יש המרחיקים לכת כמו ה'אבן עזרא', שטוען שהפסוק 'ונקדשתי' אינו מדבר על מצוות קידוש ה' לכלל ישראל, אלא לבני אהרון בלבד וזה הוא לומד מההקשר בו נמצא פסוק זה, שהוא במצוות ששייכות רק לכוהנים. ה'אבן עזרא' מוכיח גם מההמשך, שם כתוב "דבר אל בני ישראל", סימן שעד עכשיו דיבר לכוהנים. וכן הדיבור "ונקדשתי בתוך בני ישראל", הכוונה שהקדושה שלהם תהיה בתוך בני ישראל, כפי שיוסבר בהמשך וזה לשונו –

"…וטעם ולא תחללו את שם קדשי עם בני אהרן ידבר כי הפרשה דבקה. והם המצווים שלא ישחטו להם, או לישראל אם ובן ביום אחד. גם יתכן שמצוה וכי תזבחו זבח תודה לכהנים, והעד שהחל בפרשה אחר כן דבר אל בני ישראל (ויקרא כג, ב), ועד שני: ונקדשתי בתוך בני ישראל" (כ"ב, ל"ב).

ברם, הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה', א') כותב במפורש, שמצווה זו שייכת לכלל ישראל ולא רק לכוהנים וזה לשונו –

"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי".

אין זו הרשאה למסור את הנפש בכל מקרה, אלא רק אם מצווים עליו לעבוד עבודה זרה, לעבור על איסור גילוי עריות, או אונסים אותו להרוג אדם אחר, שעליהם נאמר "ייהרג ואל יעבור", וזה בזמן שהגוי עושה זאת להנאת עצמו, אבל על שאר מצוות התורה אסור לו ליהרג וכן אם ניסה להעביר אותו על אחת המצוות וזה היה בצנעא לא צריך למסור את הנפש על כך, ואדרבה – אם מסר את הנפש מענישים אותו, וזה לשונו –

"כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו".

והרמב"ם מוסיף (הלכה ג') הערה חשובה שהיא מסקנת הגמרא –

"…וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה, אבל בשעת הגזרה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים…ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את השם ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (עיין שם ברמב"ם בכל הפרק את פרטי וכללי ההלכות בנושא, וכן להשלמה ראה מאמרינו באתר הישיבה 'קידוש ה' פרטי ולאומי' לפרשת אמור, בו פירטנו את דיני קידוש ה' בימינו לאדם הפרטי ונושא זה נידון בהרחבה).

בטרקלינו המפואר ישב הצאר ניקולאי מוקף בשריו ויועציו. בתווך, מסודרים כחיילים על משמרתם, ניצבו חברי הלהקה המלכותית: כנרים, חצוצרנים, פסנתרנים ומתופפים. ולדימיר, מנצח הלהקה, ניצח במיומנות על התזמורת, האות ניתנה וזו פצחה במארש צבאי קצבי, לקול תשואותיהם של כל הנוכחים.

הצלילים שהתנגנו בחלל הטרקלין התחלפו בזה אחר זה, מעליזים לרוגעים, וחוזר חלילה. ואז הכריז המנצח כי כעת עומדת הלהקה לנגן יצירה קלאסית מיוחדת במינה. הנגנים דיפדפו בספרי התווים שלפניהם לדף הרצוי, היטיבו את כליהם ופתחו בנגינה. אלא, שחדי האוזן מקרב הקהל הבחינו כי התזמורת מתקשה לבצע את הניגון, ואכן, עד מהרה הוא הוחלף באחר.

הדבר לא נעלם מאוזנו של הצאר, ומאוחר יותר הוא שאל את המנצח, מדוע לא הצליחו הנגנים עתירי הנסיון לנגן את הקטע ההוא.

"הוד מלכותו", הסביר לו ולדימיר, "יצירה זו היא אחת מהיצירות המורכבות והמסובכות ביותר; רק נגן יהודי יוכל לבצע אותה באופן מדוייק, שכן חכמת הנגינה ירושה היא להם מאבותיהם מן הימים שמקדשם עמד על תלו".

"אם כן", נענה הצאר, "אני מטיל עליך לחפש נגן מקצועי מקרב היהודים; כמהה נפשי לשמוע את היצירה המופלאה הזו על בוריה".

איש תם וישר היה ר' ראובן, יודע נגן היה, ומכך היתה פרנסתו. כאשר עמד והעביר את הקשת על כינורו, היו השומעים מתענגים על הצלילים הערבים שהפיק ממנו.

ביום בהיר התפלא ר' ראובן לראות כמה מאנשי התזמורת המלכותית ניצבים בפתח ביתו. לשאלתם מה הביאם אליו, שחו לו: "תרים אנו אחר אמן מקצועי שיוכל לנגן את היצירה המורכבת הזו לפני הוד מלכותו הצאר". תוך כדי דיבור פתחו לו את ספר התווים, לראות היוכל לפענח את צפונותיה של היצירה.

נטל ר' ראובן את כינורו בידו, הביט בתווים והחל מנגן ביד אמן את היצירה הקשה, מול עיניהם הפעורות של הנגנים המלכותיים. הללו עמדו נדהמים לחלוטין: חודשים ארוכים התאמנו בביצוע יצירה זו ולא הצליחו לנגנה באופן מושלם – והנה יהודי זה מבצע אותה בדייקנות כלאחר יד.

הם הצליחו לשכנע את ר' ראובן לבוא עמם ולנגן לפני הצאר, כשהם מבטיחים לו הון עתק בשכרו.

בשעה שסיים ר' ראובן להפיק את היצירה המורכבת מכינורו בטרקלינו של הצאר, רעש האולם הגדול ממחיאות הכפיים הסוערות.

לאחר ששולם לו שכרו, שב ר' ראובן לביתו, ולתומו חשב כי בזאת תם העניין. אך לא ארכו הימים והוא קיבל הזמנה בשנית אל ארמון הצאר.

"הנגינה שלך שבתה את לב כולנו", פנה ניקולאי אל היהודי. וכאן הנחית אליו את סופו של המשפט, שגרם לו כמעט ליפול תחתיו מזעזוע: "בתי המושלמת חפצה להינשא לך"…

ר' ראובן חש שהשמיים קורסים על ראשו! להינשא לבת נכר? אוי לאוזניים שכך שומעות!

וקולו של הצאר ממשיך להלום באוזניו כאלפי פטישים: "לשם כל, עליך להפוך לנוצרי כמונו" – – –

לאמיתו של דבר, קדמו להצעה זו ויכוחים סוערים בין ניקולאי לבתו, הוא לא היה מוכן לשמוע על אפשרות שבתו תינשא ליהודי, אך לאחר שראה כי לא ניתן לשנות את רצונה בשום אופן, החליט להתנות את העניין בהמרת דתו של היהודי. בטוח היה כי הלה יקפוץ על ההזדמנות הנדירה והמבטיחה להיות חתנו.

אך מה התפלא, כאשר ענה ר' ראובן ללא היסוס: "לצערי, עלי לדחות את הצעת הוד מלכותו. תורתנו אוסרת עלי את הדבר".

באותו רגע אדמו פניו של הצער מחרון. כיצד שם אותו היהודי ללעג ולקלס. הלא בנישואין אלו יכול הוא להפוך לאדם המאושר ביותר במדינה! כיוון שכך, הבהיר לו חד משמעית, כי אין זו שאלה, אלא צו מלכותי שהוא חייב להשמע לו.

ראה ר' ראובן כי כלתה אליו הרעה, ונתן את הסכמתו.

ביום המיועד עשתה הפמליה המלכותית את דרכה במרכבה הדורה, לעבר הנהר, שם אמור להערך טקס ההטבלה של האמן היהודי. גם כמרים נלוו לפמליה, כדי שיערכו את הכל "כדת וכדין".

בתוך המרכבה יושב ר' ראובן ומכין עצמו בדחילו ורחימו לרגע הנשגב שבו יזכה לקדש שמו יתברך. מפעם לפעם הציץ מבעד לחלון המרכבה, הוא הבחין כי עולים הם על הגשר העובר מעל הנהר. המתין שהמרכבה תגיע לאמצע הגשר – ואז זינק בין-רגע מהחלון, היישר אל מימי הנהר העמוקים – – –

בתוך דקות ספורות עלתה נשמתו הטהורה של ר' ראובן השמיימה. הצאר ובני לווייתו היו נדהמים ונבוכים. מעשה הגבורה של היהודי שמסר נפשו ובלבד שלא ישא גויה גם אם היא בתו של הצאר בכבודו ובעצמו, היכה גלים והתפרסם בעולם כולו, כשהוא גורם לקידוש ה' נורא.

לסיום רק נדגיש, שלחיות על קידוש ה' מאתגר יותר מאשר למות על קידוש ה'. למות זו גבורה עילאית, אך האתגר הגדול יותר הוא לחיות חיים של תורה ולהקפיד על קיום תורה ומצוות.

נתפלל, שבימים מאתגרים אלו של מלחמה נזכה לשלום ולמנוחה בלי דאגות.

שבת שלום לכל בית הישיבה!