חלוקת תפקידים – לסוכות, שמיני עצרת ופרשת 'וזאת הברכה'

אחת הפרשיות בתורה שזכתה, שאין מי שאינו יודע לצטט חלקים רבים מתוכה, זו פרשת 'וזאת הברכה', הנקראת עשרות פעמים בשמיני עצרת-שמחת תורה בבתי הכנסת.

אנו נתמקד בפסוק אחד, שיש בו אמירה מאוד מיוחדת והשקפת עולם גדולה, הנוגעת גם לימינו אנו ולאו דווקא מההיבט ההלכתי – 'לימוד תורה' מול 'פרנסה', 'לימוד תורה' מול 'שירות צבאי'.

בברכת זבולון ויששכר אומר הכתוב –

"וְלִזְבוּלֻו֣ן אָמַ֔ר שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹהָלֶֽיךָ".

על נוסח ברכת משה לזבולון ויששכר ישנן מספר שאלות:

א. להיכן זבולון יוצא ומה מקומה של השמחה ביציאה זו?

ב. מדוע שניהם הוכנסו בברכה אחת ומה הקשר בין יציאתו של זבולון לבין אוהלו של יששכר?

ג. מדוע הוקדם זבולון ליששכר, הרי יששכר גדול ממנו?

ד. מדוע הוכפלו האותיות בשמו של יששכר?

מדרש תנאים (ל"ג, י"ח) עונה בכמה דרכים לשאלות אלו ונראה את לשונו:

"…'שמח זבולון בצאתך' – בשעה שהוא יוצא למלחמה, מלמד ששבט זבולון לעולם נוצח וחוזר מן המלחמה בשמחה: 'ויששכר באהלך' – אלו בתי מדרשות שלך שהן מפלפלין דברי תורה".

המדרש מייחס את היציאה של זבולון ליציאה למלחמה, כפי שנאמר "כי תצא למלחמה". כמו-כן, האבן עזרא מפרש ומביא מקור נוסף, שמדובר על יציאה למלחמה –

"שמח זבולן בצאתך – למלחמה, וכן זבולון עם חרף נפשו למות (שופ' ה, יח). באהליך – כמו וירא מנוחה כי טוב (ברא' מט, טו)".

ומכיוון שמשה רבנו כרך אותם יחד, לומד המדרש שעם-ישראל מתחלק ללוחמים וללומדי התורה ואלו אף אלו נחוצים. אין מדובר כאן בלומדים בודדים, אלא מתוכם יצאו ראשי המשפט העברי של ישראל. מוסיף המדרש שם:

"מנין אתה אומר ששבטו של יששכר משובח בתורה בכל מקום…"ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דהי"א יב לג) – מגיד שמאתים ראשי סנהדריות בתוך שבטו של יששכר, ראשיהם מאתים – מגיד שסנהדרין גדולה עתידה להיות בתוך שבטו של יששכר וה"א (שופ' ה טו) ושרי ביששכר עם דבורה – מלמד שבית המדרש הגדול עתיד להיות בתוך שבטו של יששכר וכן אביו מברכו ואומ' לו (ברא' מט טו) וירא מנוחה כי טוב – מלמד שבית המדרש עתיד להיות בתוך שבטו של יששכר".

כיוון אחר מצוי במדרשים, שזבולון מפרנס את יששכר ורש"י נותן להם כאן ייצוג הולם:

"שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך – זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולון ליששכר שתורתו של יששכר על ידי זבולן הייתה: שמח זבולן בצאתך – הצלח בצאתך לסחורה: ויששכר – הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים, כמו שנאמר (דה"א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתים ראשי סנהדראות היו עוסקים בכך. ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם".

רבי יוסף בכור שור (מבעלי התוס') היה פשטן גדול ולא קיבל מדרש מפורסם זה על חלוקת התפקידים בין הלומד והמפרנס וטוען שגם יששכר פירנס עצמו, אך צורת פרנסתו אפשרה לו לשבת וללמוד וזה לשונו:

"ולזבולן אמר, שמח זבולן בצאתך: הוא היה שוכן בחוף – הים, כמו שאמר יעקב "זבולן לחוף ימים ישכון", והוא יוצא לסחורה לצור ולצידון ולארץ מרחק, והתפלל משה שישמח ויצליח בסחורתו. ויששכר באהליך: ארץ יששכר היתה ארץ – טובה למרעה, והוא יושב באהלים לשמור על שדותיו, ולא היה יוצא לסחורה, כי פירות – ארצו היו מספיקות – לו, ואמר לו משה שיצל[י]ח וישמח בשדותיו. וכן אמר לו יעקב "רובץ בין המשפתים", שהיה רובץ בין הגבולים לשמור השדות".

כיוון דומה אומר בעל "הכתב והקבלה", רבי יעקב מקלנבורג, שיששכר היה בעל בתים יפים להשכרה ולכן התאפשר לו לשבת וללמוד, וזה לשונו:

"שמח זבולון. לפי שזבולון היו סוחרי' ותגרי' ובחלקם נפלו ימים ששם ספינות באיים כמ"ש זבולון לחוף ימי' ישכון. ויששכר באוהלך. לפי שבחלק יששכר נפלו פלטרים גדולים בנינים נאים ונפלאים, והיו משכירין לכל הבא לא"י והתאוו מאד לשכרם מחמת יופיין" (הגר"א).

יתכן, שגם ר' חיים פלטיאל על אתר מכוון לאותו כיוון, שזבולון מצא את פרנסתו במכירת פתיל התכלת ואפשר לו להתעסק בלמוד תורה, וזה לשונו:

"זבולון מלא, בגימטריה  חלזון, שהחילזון יוצא מארצו שהיו צובעין מדמו תכלת".

מקומו של זבולון במארג המשפחתי לדעת הריב"א [רבי יצחק בן אשר הלוי משפיירא, תלמיד של רש"י וראשון בעלי התוס'] לא היה בכוח הלוחם. חמישה מהאחים היה בעלי כוח לצאת למלחמה ואילו זבולון היה בין החמשה שהיה צריך ברכה מיוחדת עקב חולשתו. לכן הוכפל שמו בברכה – "לזבולון אמר שמח זבולון…" – יחד עם עוד ארבעה אחים.

גישה זו שונה ממה שפירשנו לעיל בשם מדרש תנאים, ש'שמח זבולון בצאתך' הכוונה ביציאה למלחמה. ברם, יתכן לומר, שאדרבה בצורה טבעית לא היה לו כוח להילחם ורק בזכות הברכה המיוחדת זכה לכך, וזה לשונו:

"..אלו ה' שברך באחרונה זבולון דן וגד ונפתלי, אשר כפל שמותם להחזיקם ולהגבירם, לפי שהם חלשים, שבכל השבטים הם שהוליך יוסף לפני פרעה שנא' ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים שנראים חלשים ולא ישימם לו שרי מלחמות".

עדיין נדרשים אנו לשאלות הפתיחה, מדוע הוקדם זבולון ומה הקשר והתלות בין השניים וכן שאלת ההכפלה של האות שי"ן בשמו של יששכר.

מצאנו התייחסות נפלאה של רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה [בן המאה ה-15, חי בסרגוסה אשר בספרד] על הפסוק ובה הוא מחבר בין זבולון ויששכר בחלוקת התפקידים שהועיד להם משה רבנו על פי ה'. זבולון הוא המפרנס את לימוד התורה של יששכר והוא הוקדם משום שבלי תמיכתו של זבולון תורתו של יששכר לא הייתה מתקיימת וזה פשר כפילות האות שי"ן, דהיינו: שכר זבולון שווה לשכרו של יששכר בלימוד התורה שלו. נלמד את דבריו מתוך לשונו:

"שמח זבולון בצאתך…ואף שיששכר גדול הוא מזבולון כי נולד תחלה, הקדים זבולון ליששכר לפי שהוא הסיבה לתורתו של יששכר, וכן הקדימו יעקב בברכת השבטים, לפי שהוא המחזיק תורתו של יששכר, ואם לא היה מחזיק אי אפשר לו לעסוק בתורה, על כן ראוי הוא שינחל שמחה וכבוד בשמחתה של תורה לעוה"ב, וזהו שאמר: שמח זבולן בצאתך. ואף על פי שפשוטו "בצאתך" למלחמה אפשר לומר בצאתך מן העוה"ז, וברך אותו בשמחת העוה"ב. וייחס השמחה לזבולון לפי שהוא סבה לתורה, וזהו שאמרו רז"ל: (פסחים נג ב) כל המטיל מלאי לכיסו של ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר: (קהלת ז, יב) "כי בצל החכמה בצל הכסף". ובאורו: אצילות החכמה מתקיימת מאצילות הכסף, ואצילות הכסף נאצל מאצילות החכמה".

למדנו מדבריו, שתומך התורה נמצא בקדמת הבמה וחשיבותו היא לא פחותה מהלומד עצמו, כי בזכותו יכול לשבת וללמוד.

יתרה מכך עונה רבנו בחיי על התמיהה שברכתו כה קצרה ללומד התורה 'ויששכר באהלך' – שתי מילים בלבד? – אלא, שכרו הוא כפול בעולם הזה ובעולם הבא וכה דבריו:

"…האריך בברכת זבולן ואמר עליו: כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול. וקצר בברכת יששכר ולא תמצא באחד מכל השבטים שיקצר משה בברכתו כמו ביששכר, והיה ראוי להאריך בו יותר לפי שאין לך שבט גדול בתורה כמותו, שנאמר: (דברי הימים – א יב, לב) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים", ומה שקצר בברכתו שאמר: ויששכר באהליך, מפני שברכתו שברך אותו במלה זו היא כוללת כל הברכות, והוא שאמר "באהליך", שני אהלים: אהל של מעלה, ואהל של מטה, ואם כן ברכו בשמחת אהל של מטה, והוא שכתוב: (תהלים יט, ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ובשמחת אהל של מעלה ששם השמחה שלמה, וכלשון הברכה שתקנו רז"ל: (כתובות ח א) שהשמחה במעונו, ושם השכר כפול. ואולי לכך נכפלה השי"ן בשם יששכר להורות על שני חלקים מן השכר: אחד לעוסק בתורה, ואחד למחזיק התורה בידו".

מסופר על יהודי גביר ובעל ממון רב, ששמע כה רבות על ה'חפץ חיים' ועל ישיבתו בעיר ראדין והגיע בכרכרה מהודרת לביתו של ה'חפץ חיים'. לאחר שראה את התנאים העלובים שחיים בהם בני הישיבה ואת ביתו הדל של ה'חפץ חיים', הציע להחזיק את הישיבה ואת ביתו הפרטי של ה'חפץ חיים' לתמיד ולא יצטרכו לבקש ולחפש מקור הכנסה. כשדחה ה'חפץ חיים' את הצעתו הנדיבה על ביתו הפרטי, הגביר הבין הואיל ושמע על ה'חפץ חיים' שהתפרנס מחנותו הדלה, אולם כשה'חפץ חיים' סירב לקבל ממנו את הצעתו להחזיק את הישיבה לבדו, לא כל כך הבין מדוע. הסביר לו ה'חפץ חיים' את הכתוב בפרשתנו, שלזבולון יש חלק שווה בתורה הנלמדת באוהלה של תורה, הודה לו ה'חפץ חיים' ואמר לו: "האם אתה רוצה לקחת את כל הזכויות אליך ולא להשאיר לאחרים גם ליהנות מאהלה של תורה?".

שאלנו, מה מקומה של השמחה ביציאה למסחר? וכי עצם האפשרות להרוויח לחמו גורם לאדם שמחה, או עצם קיבוץ הממון גורם לאדם שמחה?

מצאנו בדברי ה'אלשיך' מדוע מברך את שבט זבולון שיהיה שמח ומבאר, שיש מתח ולחץ אצל יורדי הים ביציאה לחוף ימים למצוא שם את פרנסתם, אבל זבולון שידע שמטרתו לגרום לאחיו ללמוד תורה, הרי כבר בירידתו לים הוא שמח.

"..אינך כדרך התגרים, שבצאתם ויפרשו בים להסתחר [=לעשות סחורה] הם עצבים [=עצובים], כי לא ידעו מה תהיה הצלחתם אם ירוויחו או יפסידו, או מה תהיה עליהם מסערת הים ומשודדים, אך בשובם בהצלחה טובה אז ישמחו על הצלחתם הטובה. אמר בזה תשתנה מכל הסוחרים, שלא תייחל לשמוח עד בואך בהצלחה באניות סחורתך, כי אם שמח בצאתך, מעת צאתך להסתחר, כי הלא ויששכר באהליך, כי מדרשות יששכר שהם האהלים משל זבולון הם. וזהו שמח זבולון מעת צאתך, על זכות שיששכר הוא עוסק בתורה באהלים שלך שהם מנכסיך".

מוסיף ה'אלשיך' ואומר מה שגם למדנו מפרשנים אחרים, שהשמחה של שבט זבולון היא בידיעה שדרגתם היא כמי שעוסק בתורה ממש, הואיל ומי שמהנה תלמידי חכמים משתווה להם –

"…או יאמר שמח זבולון בצאתך כו' כמאמרם ז"ל (ירושלמי סוטה פ"ז ה"ד) על פסוק (קהלת ז יב) בצל החכמה בצל הכסף , כי יש למהנים תלמידי חכמים מנכסיהם צל וחופות כעוסקים בתורה. וזה יאמר שמח זבולון המאכיל את יששכר שיעסוק בתורה בצאתך מן העולם כי הלא ויששכר הוא שם באהליך הוא צל החכמה, כי אהלך – זבולון שפרנסת אותו – יקרא, כי בצל החכמה בצל הכסף. ושם תסתופף עם שלא עסקת בתורה רק בפרקמטיא".

מה מקומה של שמחה זו?

מצאנו שלשה דברים חשובים בספרו של רבי אפרים מלוניץ בעל ה"כלי יקר", האומר שהימצאות כסף אצל האדם אין בזה שום שמחה, ורק כאשר משתמש בכסף זה ונהנה ממנו, גורם לו שמחה, ואילו לומד התורה שלמות השמחה היא בעצם הלימוד, וכך אומר:

"…ושמעתי לפי שהממון אין לו שום שלימות כי אם על ידי הוצאה, כי ההוצאה טוב בו מהקיבוץ. לכך נאמר שמח זבולון בצאתך. אבל שלימות התורה הוא גם באוהליך, כי אין שלימותה תלוי בהוצאה לכך נאמר ויששכר באוהליך".

בניגוד לדברי ה'כלי יקר' אציין שלענ"ד ישנם אנשים, שעצם הימצאות הכסף בחשבון הבנק או בכספת גורמת להם שמחה והרגשת בטחון וגם ללומדי התורה שמעבירים שעורים ומלמדים אחרים ו'מוציאים' את ידיעותיהם לאחרים גורם להם שמחה של נתינת והעברת התורה מדור לדור.

ה'כלי יקר' מוסיף טעם נוסף –

"ועוד, שקנין הממון הוא חוץ ממנו ואינו דבק בו לכך נאמר בו לשון יציאה, אבל קנין התורה מתעצם ודבק בו והיו לבשר אחד באוהלו לכך נאמר באוהלך".

דברי ה'כלי-יקר' מתכתבים יפה עם האמירה של אחד השרים בתחילת שנות הששים, שאמר ששר הדואר אינו חייב להיות בול ושר האוצר אינו חייב להיות מטבע, אבל שר התורה תלמיד חכם צריך שתורתו תכריז עליו בחוץ ש'פיו ולבו יהיו שווים' והנהגתו תהיה עד שיאמרו הבריות 'תראו אדם זה שלמד תורה איזו הנהגה יפה הוא מתנהג' והפוך יש בזה חילול ה' [על פי הגמרא במסכת יומא].

טעם שלישי כותב הכלי יקר –

"ויש אומרים, לפי שכל הולך בסחורה אינו שמח עדיין בצאתו לדרך כי לא ידע אם ירויח או לא, אבל לזבולון אמר שישמח גם בצאתו לדרך כי נכון לבו בטוח שישכיל בכל דרכיו לפי שיששכר באוהלך עוסק בתורה עליו וזכותו יעמוד גם לו, יען כי זבולון היה נותן לתוך פיו של יששכר".

עסקנו עד עכשיו בזבולון, אך מקור הביטוי 'אוהלך' אצל יששכר מבואר בשתי תשובות ע"י ה'אור החיים' הקדוש, האומר ש'אוהל' ביטוי לדבר ארעי וזה יחסו של יששכר לשנות חייו של האדם בעולם הזה. וכן, ה'אוהל' מאהיל על אלו שלא עוסקים בתורה וכך לשונו:

"..באהליך כינוי ליששכר, ואמר לשון אוהל, לב' סיבות, אחד שאין עושין עיקר בעולם אלא ישיבת עראי ועיקר דירתם הוא בית עולמים, ב' כינוי למאהיל עליהם שהיא השכינה שנקראת אהל, הגם שעוסקים בסחורה עליהם, נאמר (תהלים פ"ה) צדק לפניו יהלך וגו'".

פירוש זה של ה'כלי יקר' מתאים לסיומו של חג הסוכות, שכל מהותה של הסוכה היא דירת ארעי, לבטא את האמונה היהודית בעולם הנצח. כל ענין גשמי הוא בגדר 'סוכה' ועל כן הכתוב מספר לנו על אבי האומה יעקב, שבנה בית ולמקנהו עשה סוכות – "וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת" ואומר התרגום יונתן – "וְיַעֲקֹב נָטַל לְסוּכּוֹת וְאִיתְעַכֵּב תַּמָן תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא וּבְנָא לֵיהּ בֵּי מֶדְרָשָׁא וּלְגֵיתוֹי עָבַד מַטְלָן בְּגִין כֵּן קָרָא שְׁמָא דְאַתְרָא סוּכּוֹת". ה'בית' הינו בית המדרש וה'סוכות' עשה לדבר הגשמי והארעי – הצאן. למדנו, ששילב יעקב אבינו את בית המדרש עם בניית מקום לצאן, אבל העיקר והקבוע היה בית המדרש ולכן המקום נקרא על שם המציאות הארעית סוכות.[ראה בהרחבה באתר הישיבה מאמרנו בנושא בפרשת וישלח]

רבי שמשון רפאל הירש מתנה את השותפות בין זבולון ליששכר, כאשר הם פועלים בשיתוף פעולה ובעצה אחת ואז כוח השפעתם מתבטא, לא רק לסביבה הקרובה אליהם, אלא גם לכל העולם כולו וזה מביא את העולם כולו להכרת עם ישראל ביושרו ובצדקתו ולהביא אותם עד לבית המקדש.

"כבר נאמר בברכת יעקב שזבולון שוכן לחוף ימים וחולש על תנועת האניות, ואילו יששכר הוא יושב בית, שוכן ארץ, העוסק בעבודת הרוח מתוך מנוחת הנפש .כאן כלולים שניהם בברכה אחת, כדרך שהם שכנים גם בארץ נחלתם. אולם השותפות בברכה תלויה בכך שהם פועלים בעצה אחת כאחים וכשכנים, ומשניהם יוצאת השפעה רוחנית ומוסרית על עמי הנכר הבאים עמם במגע במסגרת המסחר העולמי. זבולון מפליג בים לצורכי מסחר, והוא מסייע ברכושו לשבט האח השוקד בנווהו על נכסי הרוח; והלה גומל לו על ידי שהוא חולק לו מהישגיו הרוחניים. יששכר נוטל חלק ברווח היושר וההגינות שזבולון מפתח במסחרו, וזבולון נוטל חלק ברווחה ובהרחבת הדעת המקיפה במשכנות יששכר את עבודתו הרוחנית…שניהם כאחד מביאים לעמים את ההיכרות הראשונה עם רוח ישראל וחיי ישראל ועם מקור שניהם – המקדש של תורת ישראל. כביכול, הם קוראים לעמים לעלות אל "ההר" ולזבוח שם זבחי – צדק; כי העמים הנושאים ונותנים אתם ילמדו להכיר ולהוקיר את רוח ישראל ואת תורת ישראל וסופם שיעלו אל הר בית ה' ובהתמסרות לאל היחיד יזכו שם לקדושת חיי החובה בצדק .. הקרבנות שיזבחו שם יהיו "זבחי – צדק", ובראש ובראשונה "זבחים" הם שלמים. בשמחת חיים יקדישו את חיי החובה לפני ה', וכך יזכו למעלה המיוחדת לישראל הבאה לידי ביטוי בקרבן השלמים".

השילוב של תורה וחיי מעשה ודאגה לביטחון הפיזי של עמנו וארצנו בשילוב עם לימוד תורה עולה בתדירות לסדר היום הציבורי במדינתנו. מעניינים דברי הנצי"ב (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין), ראש ישיבת וולוז'ין, שחי בגלות וטוען שהפרשת לומדי תורה בזמן מלחמה הייתה מאז ומעולם תבנית והמבנה של עמנו –

"…שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך. לעולם זאת על ישראל, בשעה שיוצאים למלחמה מייחדים אנשים לתורה ולתפלה, כל היום שיוצאים עם הלוחמים לאהלי השדה, וכדאיתא ברבה ר"פ מטות שבמלחמת מדין לקחו י"ב אלף לתפלה, ושם שננו חרב לשונם בקול תורה, וכדאיתא במגילה ד"ד במלחמת עי מיד וילן יהושע וגו', ואמר ר"י מלמד שלן בעומקה של הלכה, והיינו משום שצוה הקדוש ברוך הוא אז לשום אורב, היינו עצה למלחמה, על כן לן בגבורת מלחמתה של תורה. וזהו ברכת משה, שמח זבולון בצאתך למלחמה, ויששכר באוהליך. באוהלי המחנה שעל שדה המלחמה עסוק בתורה ותפלה, דיששכר בעצמו לא היה בעלי מלחמה עד בא דוד כמש"כ בברכת יעקב לבניו, אבל הלכו עם זבולון לתורה ולתפלה:"

נושא לימוד תורה מול פרנסה ומול שרות צבאי בימינו הוא נושא רחב והשלכות רבות לו. במאמרנו זה עסקנו בצד הפרשני של ברכת משה לזבולון ויששכר, אך כאמור לא נכנסנו לענייני 'הלכה למעשה' לימינו, במציאות של מדינה מודרנית מול צרכים מיוחדים של פרנסה ושל בטחון. אנו בישיבה נעסוק אי"ה השנה בנושא זה גם במסגרת לימוד הגמרא במסכת הנלמדת בבא בתרא בסוגיית "רבנן לא בעי נטירותא".

לקראת חג הסוכות, נאחל לכל בית הישיבה ולכל עם ישראל חג שמח!!