לימוד מקריעת ים סוף על חוסננו הלאומי והבטחוני - פסח תשס"ט

בשעה ששורות אלו נכתבות, בערב פסח ה'תשס"ט, תחושת הביטחון האישי וההרגשה שאנו נמצאים בדרך לגאולה השלמה נראות כמתרחקות מעמנו. דרום הארץ עדיין מופגז ברקטות ובכלי מלחמה אחרים למרות מבצע  "עופרת   יצוקה".  מפוני  גוש קטיף עדיין לא באו אל המנוחה ואל הנחלה שהובטחה  להם. תחושה קשה עקב כשלון הנסיון להחזיר את גלעד שליט הביתה. איראן מאיימת בהקמת מתקן גרעיני המסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל. רבים שואלים מה יהיה? במה לתקן? מה ניתן לעשות אם בכלל? ברצוני להצביע על דבר אחד, מהותי, שיש באפשרותנו לפעול ולתקן, ובע"ה על ידי זה ישתפר מצבנו לעין ערוך ונזכה בס"ד לגאולה שלמה בקרוב. ראשית נשאל שאלה שנראית על פניה פשוטה מאוד: איזו עבירה חמורה יותר? עבודה זרה וגילוי עריות, או לשון הרע ורכילות או גזל? ברור שמיד נענה שעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים הם מהחמורות שבעבירות ודינם כרת או סקילה, אבל אדם שמדבר לשון הרע עובר על איסור רכילות, וזה הרי 'לאו שאין בו מעשה' ואין לוקין עליו ובגזל זה נחשב ל'לאו הניתן לתשלומין' ועל כן אינו חמור כמו גילוי עריות או עבודה זרה. למעשה, העניין הרבה יותר מורכב. ישנו הבדל מהותי בין איסור של יחידים לבין איסור של ציבור. הנחת היסוד שעריות ועבודה זרה חמורות יותר, נכונה כשמדובר באדם פרטי אך כשהדבר נוגע לציבור, הרי אנו מוצאים גישה אחרת בחז"ל. לדעת חכמינו, מה שקורה בסגנון השיח החברתי של העם משפיע על כל צורת החיים ומגיע גם לשדה הקרב. תוצאות מלחמות ישראל מושפעות מהמצב הרוחני של העם. אם יש אוירה של לשון הרע ורכילות והאוויר מורעל בחוסר פירגון ובחוסר יושר, הדבר גורם לצרות בשדה הקרב. אף נשק, משוכלל ככל שיהיה, לא יחפה על ריקבון רוחני. וכך אומר רבי אבא בירושלמי: "דורו של דוד – כולן צדיקים היו, ועל ידי שהיה להן דילטורין [=הולכי רכיל] היו יוצאין במלחמה והיו נופלין… אבל דורו של אחאב – עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היה להן דילטוריא היו יורדין למלחמה ונוצחין" [פאה  פרק א הלכה א]. לדעת חז"ל, אי אפשר להפריד בין החזית הצבאית ובין העורף. אם האווירה הרוחנית בעורף קלוקלת, הרי אוירה זו חודרת לשדה הקרב וממילא אין זה רק עונש אלוקי, אלא תוצאה ישירה מאורח חיים לא טהור. לעומת זאת, כאשר בעורף יש חילולי שבת, גילוי עריות או עבודה זרה יש לזה אמנם השלכות לשדה הקרב, ודאי אין הדבר מוסיף זכויות, אך פעולות אלו אינן מסלקות ח"ו את הקב"ה מתוכנו וכפי שאומרים חז"ל במדרש על הפסוק "אשר אני שוכן בתוכם": "חביבים הם ישראל, שאע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם, וכן הוא אומר 'השוכן אתם בתוך טומאתם' (ויקרא טז טז) ואומר 'ולא  יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם'" [ספרי במדבר פסקא א]. את ההבחנה החשובה הזו, שעוון לשון הרע ורכילות של ציבור חמורה מהעברות הכי חמורות שאנו מכירים כשיחידים עושים אותה, לומד רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה' על התורה מסיפור קריעת ים סוף. על הפסוק 'והמים להם חומה', אומר מדרש "שכל טוב" [שמות פרק יד]: "מלאכי השרת תמהין לומר בני אדם עובדי ע"ז מהלכין ביבשה תוך הים, ומניין שאף הים נתגלה ונתמלא עליהם חמה שנא' והמים להם חומה, אל תקרי חומה אלא חמה ולהכי כתיב חמה חסר ו' ". לדעת המדרש, רק כאשר הגיעו לים סוף אז היה קטרוג, אבל על עצם היציאה ממצרים לא היה קטרוג על היותם עובדי עבודה זרה. נשאלת השאלה מדוע? למה רק כשנכנסו למים עמד סמאל ובקש לטובעם ולא בשעת היציאה? ברם, חז"ל מגלים לנו במקום אחר, שאמנם עם ישראל הגיע עד שער החמישים במדרגות הטומאה, אך טומאה זו שהיו שרויים בה היא עבודה זרה והפרת ברית המילה, אבל במידות היו מיושרים – שלא היה בהן לשון הרע והיו אוהבים זה את זה, וכדברי המכילתא דרבי ישמעאל: "ומנין שלא נחשדו על לשון הרע והיו אוהבין זה את זה? – תלמוד לומר 'ושאלה אשה משכנתה' (שמות ג כב); כבר היה בידם שנים עשר חדש ואי אתה מוצא אחד מהם שהלשין על חברו" [בא-מס' דפסחא פרשה ה]. אולם, כשהגיעו למים חלה תפנית ובתוך המים נחלקו לארבע כתות, יש שבתוך המים כבר דברו על הרצון לחזור למצרים והייתה מחלוקת גדולה בתוך הים עד שמשורר תהילים אומר 'וימרו על ים בים סוף', ואז במצב זה, הקב"ה דן אותם כיחידים, לא כציבור, לכן בקש לטובעם שהרי ירדו לשער הנו"ן בטומאתם [עיי"ש עוד במשך חכמה]. לפי זה אפשר להבין את הדברים החריפים שאומרים חז"ל, שלמעשה כל היציאה ממצרים הייתה כדי לשמור את המצוות ש'בין אדם לחברו' – של אמון ויושר, ומי שאינו נוהג כך כופר ביציאת מצרים, משום שזו הייתה מטרת היציאה. מדהים !! וכך לשון המדרש: "על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצות מידות. שכל המודה במצות מידות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות מידות כופר ביציאת מצרים" [ספרא קדושים פרשה ג] ובהמשך אומר המדרש, שכאשר לא נוהגים ביושר, אזי לא רק שכופרים  בעבר, אלא אף גורמים לכל הצרות בארץ ישראל:  "אם שיקר במידה קרוי עוול שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים, מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק השכינה, ומפיל ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם" [שם]. אם כן, אנו רואים שניתן בקלות יחסית לשנות את פני המציאות בארץ ישראל והדבר תלוי אך ורק בעם היושב בציון. אי אפשר לתלות את מצבנו רק בחלק זה או אחר של האוכלוסיה, אלא בכל החברה כולה. חשוב שנפנים את התובנה שהחוסן החברתי וטוהר הלשון בחברה היהודית היא מפתח להצלחה בשדה הקרב. יהי רצון שנזכה לגאולה השלמה בחג הפסח הבעל"ט, בניסן נגאלו ובניסן בעזרתו יתברך ניגאל. חג שמח וכשר לכל בית הישיבה