לכל איש יש שם - לפרשת נשא ולחג מתן תורה תשע"ד

אחד השירים המפורסמים ביותר בשירה העברית החדשה, הוא שירה של המשוררת זלדה "לכל איש יש שם" שיצא לאור בקובץ שיריה "אל תרחק" בשנת 1974 למניינם –  "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹקים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו…". 

השיר מבוסס על מדרש תנחומא בפרשת ויקהל "את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו." 

שיר זה מושר בדרך כלל בטקסים רשמיים. ביום השואה הפך שיר זה לביטוי מאוד חשוב  לתובנה, שאדם אינו מִסְפר, אלא כל אדם נברא יחידי וייחודי עם אישיות משל עצמו עם רצונות ושאיפות ודרכי התנהלות משלו. 

את הרעיון, שלכל אדם יש את האישיות והמיוחדות שבו, כבר מצאנו בתורה במקומות רבים.  אחד המקומות הבולטים לרעיון זה הוא בפרשתנו. כאשר התורה מתארת את חלוקת התפקידים לבני לוי ומטילה על כל אחד תפקיד אחר, מסיימת התורה את התיאור האינפורמטיבי הזה בהצהרה מאוד חשובה – "על פי ה' פקד אותם ביד משה איש איש על עבודתו ועל משאו ופקדיו אשר צו ה' את משה", מה רצתה התורה לומר לנו בכפילות המיותרת לכאורה של איש איש ?לא מספיק היה לכתוב "איש על עבודתו ועל משאו וכו' "?אלא דבר גדול אנו לומדים מסגנון זה של התורה, שכל חלוקת התפקידים הייתה, כל איש לפי כישוריו ויכולתו, עד כדי כך שכוונת התורה לאסור על לוי בתפקיד אחד לעשות את תפקיד חברו. וכך כתב הרמב"ם להלכה בהלכות כלי המקדש פ"ג: "וכן הלויים עצמם מוזהרין, שלא יעשה אחד מלאכת חברו, שלא יסייע המשורר לשוער, ולא השוער למשורר–שנאמר "איש איש על עבודתו ועל משאו". 

 כמו כן מצינו אצל ברכת יעקב לבניו טרם מותו בברכה אישית לכל אחד "ויברך אותם איש כברכתו ברך אותם". כל אחד מהבנים זכה לאמירה אחרת, כל אחד הודרך על ידי יעקב באופן שונה. רבי יהודה אלתר מגור, בעל "שפת אמת" בפרשת קרח, מגדיר את החשיבות של כל אחד ואחד בצורה מאוד ברורה ונחרצת "כי כל אדם נברא על דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקנו". דברי ה"שפת אמת" נוקבים ומנוגדים לאמירה העממית "לכל אדם יש מחליף".  אמנם, כל אדם יכול לעשות דברים בחיצוניות כמו קודמו, אבל כל אדם יעשה את אותו הדבר שונה מהאחר בשיטה, בכוונה וכדו'. ומה שכל אחד מתקן בעולם אף אחד לא יכול לעשות במקומו. השקפה זו היא בסיס האמונה היהודית של היות האדם נברא יחידי ויחודי . 

אחת השאלות בפרשתנו היא, מדוע חוזרת התורה על מעשה הקרבת הנשיאים אצל כל נשיא ונשיא הרי כולם הקריבו בדיוק אותו דבר "קערת כסף אחת שלושים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש וכו'" ואמנם הרמב"ן במקום עונה, כדי לתת כבוד לכל אחד ואחד. אולם, במדרש מצאנו את הרעיון שהוזכר לעיל, שאע"פ שהקריבו כולם אותו חפצים, אבל כל אחד כיוון למשהו אחר, כל אחד היה עם הרגשה ועם תפילה אחרת ומה שעושה את ההבדל בין מעשה למעשה היא כוונת העושה. ונביא את דברי המדרש במקורם: "רבנן אמרין: אף על פי שקורבן שווה הקריבו כולם על דברים גדולים הקריבו וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו התחיל נחשון [משבט יהודה ] והקריב על סדר המלוכה……[וכן ביום השני נשיא שבט יששכר] כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדרי התורה התחיל משבח את קרבנו זה קרבן נתנאל בן צוער" [במדבר רבה נשא פרשה יג]. וכן כל נשיא הקריב עם מחשבות וכוונות אחרות כל אחד עשה אותם פעולות אבל עם לב אחר ותפילות אחרות. 

בדרך כלל פרשה זו נקראת סמוך לחג השבועות ונדמה לי שחשוב מאוד להדגיש את רעיון היחודיות לא רק בפרשת השבוע אלא דווקא בחג מתן תורה. יש לעתים כאלה החושבים או אומרים שאין להם את היכולות לשבת וללמוד תורה וכביכול 'תורה ניתנה למלאכי השרת', אולם זאת לדעת, כי לכל אדם ולכל איש יש מקום בתורה, לכל אדם יש את האות המיוחדת שלו בספר התורה. ולכן, אם אנו מאמינים שלכל אחד יש מה לתקן בעולם, הרי צריכים לחוש תחושה של ייחודיות והרגשה שכל אחד מאיתנו נמצא כאן כדי לעשות (אולי) מה שכולם עושים אבל בדרך משלו. 

ונסיים בפתגמו של רבי פנחס שפירא מקוריץ (י' באלול תקנ"א, 1791), שהיה מתלמידיו הקרובים של הבעל שם טוב: "בכל אדם יש משהו יקר שאין בשני". 

בהמשך לאמור לעיל, מובן מאליו שיסוד החינוך הוא לחנך לסובלנות, להבנת האחר ולתת לכל אחד ואחד את היחס האישי הפרטני המגיע לו, ובע"ה בהתקדש חג השבועות, נזכה ל"איש אחד בלב אחד". 

שבת שלום וחג שבועות שמח!