לקיחת שלל במלחמה - לפרשת לך לך

קיץ ה'תשס"ו. מלחמת לבנון השנייה בעיצומה, ובזמן שכוחות האוויר, הים והיבשה של צה"ל פועלים מסביב לשעון, יש גוף נוסף שעובד לצידם – היחידה לפינוי שלל של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה – יחפ"ש. תפקידה להגיע לאזור הלחימה לאחר שהשטח טוהר, ולאסוף את מה שהאויב משאיר אחריו בשדה הקרב כדי ללמוד לעומק על יכולותיו, להשפיע על המערכה הנוכחית ולהשתפר להבאה. חיילי יחידה זו הם המוסמכים הבלעדיים לאסוף שלל צבאי ואזרחי ע"פ שיקול דעתם, כאשר הצורך הוא מבצעי ומודיעיני.

לעומת זאת, מדינת ישראל קבעה בסעיף 74 לחוק השיפוט הצבאי (התשט"ו – 1955), על פי כללי המשפט הבינלאומי ואמנת ז'נבה, את העונש על ביזה בלשון זה:

"חייל שבז ביזה, או שפרץ לבית או למקום אחר כדי לבוז ביזה, דינו – מאסר עשר שנים".

מאז קום המדינה ועד היום נשפטו חיילים וקצינים על לקיחת שלל באופן פרטי. עונש הביזה חמור יותר בחוק מאשר גניבה רגילה, שדינה בסעיף 84 לחוק זה שנתיים מאסר בלבד.

מסופר על חיים ציפורי ז"ל, מייסד חברת המתנ"סים ובן-גוריוניסט מושבע, שהיה במלחמת 'ששת הימים' מפקד פלוגת צנחני מילואים. אחרי המלחמה, בדרכם מהגולן לירושלים, הוא ערך את הצנחנים במעגל ליד שרידי יריחו העתיקה, שלף מכיסו ספר תנ"ך, וקרא באוזניהם מספר יהושע את פרשת עכן שנסקל באבנים, על שבזז מהשלל של יריחו עליו הוטל חרם. העיתונאי נחום ברנע, אחד הצנחנים ההם, כתב על כך לימים: "כשגמר את הקריאה, החזיר את התנ"ך אל כיסו, ואמר שכל מי שמחזיק במשהו שלקח שלל, יוציא אותו וישים במרכז המעגל. אחר-כך יבדוק הוא – אישית – בתוך הרכבים. אם אז ימצא משהו, יעופו אנשים למשפט צבאי. אחד אחד פנו האנשים לאחור, טיפסו על כלי הרכב ושלפו משם כמות מדהימה של נכסים. החל בנשק ותחמושת וגמור בשרפרפי קש…ציפורי הורה לרכז את השלל בשתי ערמות: האחת, של ציוד צבאי, הוחזרה לאחת המשאיות. על השנייה הורה לשפוך בנזין ולהצית. הוא נמנע מלערוך חיפוש נוסף. ציפורי הבין, כנראה, שאין צורך…".

מדינת ישראל מחמירה מאוד בנושא, למרות שכולנו יודעים מה עשו הגרמנים ברכוש יהודי ובכלל ליצירות אומנות, או העיראקים בזמן שכבשו את כווית ובזזו מכל הבא ליד, ועוד ועוד….

ומה עמדת התורה וחז"ל בסוגיה זו?

לכאורה, הדברים נראים פשוטים, שכן אנו קוראים בפרשתנו על אברהם אבינו שלא היה מוכן לקבל ממלך סדום רכוש, למרות שמלך סדום הוא אשר הפסיד במלחמה ולמרות שהוא זה אשר הציע לאברהם עסקה –

"וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ" (י"ד, כ"א).

הסירוב של אברהם דורש הבנה –

"וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִמֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְקֹוָק֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם" (שם).

עלינו לברר מה הסיבה שאברהם לא היה מוכן לקבל את מה שלכאורה מגיע לו ובמיוחד שמציעים לו זאת? אברהם היה מוכן רק לקבל עבור הנערים ואשכול וממרא, ככתוב –

"בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם".

הנהגה זו של אברהם זיכתה אותו ואת עם ישראל בהערכה אלוקית ובזכות זה זכינו למספר מצוות נפלאות וזה לשון המדרש בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, לך לך פרק י"ד, פסוק כ"ג) –

"אם מחוט ועד שרוך נעל. אמר רבי אבא בר אמי אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה אמרת אם מחוט ועד שרוך נעל, אני נותן לבניך שתי מצות מצוות ציצית ומצות חליצה. דבר אחר: תכלת וארגמן של משכן, ועורות אילם ועורות תחשים".

ויש המוסיפים את מצוות תפילין [וכמובן שדרשנים נדרשו להסביר מה הקשר בין מעשהו של אברהם למצוות אלו ואין כאן המקום לדון בזה].

הנהגתו של אברהם הייתה כל כך מחמירה, שסירב אפילו לקחת כלי מלחמה, למרות שמקובל שמי שמנצח לוקח את כלי המלחמה של האויב גם לפי החוק הבינלאומי בימינו וכפי שהסביר זאת רבי חיים פלטיאל –

"אם מחוט ועד שרוך נעל. אילו הן כלי זין. פי' אפי' כלי זין שרגילין בני המלחמה ליקח. וחוט הוא מין אזור שרגילין לחבר כלי זין באזור, ושרוך הוא המחבר השריון של רגלים וקרא כתיב לא (ניתוק) [נפתח] אזור חלציו ולא ניתוק שרוך נעלו" (שם).

נחזור לשאלתנו – מה הסיבה שאברהם סירב?

על כך עונה רש"י –

"ולא תאמר אני העשרתי את אברם – שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר לעיל (יב ב) ואברכך וגו'…".

על כן אברהם סירב, כי חשש מפגם באמונה כשעלול יהיה לשייך את עשרו כשכר ניצחון של מלחמתו. הוא ציפה שיתעשר בברכת ה' בדרך ניסית ולא בדרך זו שלקח מאדם שבוי ויהיה נראה כאילו בעל כורחו, או בלשון ה'חזקוני' –

"..וכשאעשיר אתלה העושר במי שהעושר והכבוד שלו".

אך עדיין עלינו להבין, מדוע דרך זו אינה נחשבת ברכת ה'? הרי הרבה דרכים לבורא להעניק לברואיו ואחת הדרכים היא דרך ניצחון במלחמה?

על כך עונה רבי יעקב קמינצקי, ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארה"ב [1986-1891] בספרו 'אמת ליעקב', שבמקום שיש הפסד לאחרים למרות שזה בא בהיתר זה לא נחשב ברכת ה'. וזה לשונו –

"…ונראה דאברהם סבר שאי אפשר שעושר זה בא על ידי ברכת ה', כי הרי הכתוב אומר במשלי [י' פכ"ב]: 'ברכת ה' היא תעשיר' ולא יוסיף עצב עמה, וא"כ מכיון שנתברך מרכוש אחרים אי אפשר שעל עושר זה כיון הקדוש ברוך הוא הבטחתו אליו דהא על כל פנים יש כאן עצבון של מלך סדום, ולכן אף על פי שמן הדין זכה אברהם ברכוש מכל מקום אין זה ברכת ד', ומשום שהיא באה על ידי הפסד אחרים".

לעניות דעתי, אין להסתפק רק בטעם שהביא רש"י בשם המדרשים, שהרי אם זו הייתה הסיבה היחידה, לא היה זוכה לכזה שבח אלוקי ועם ישראל לא היה זוכה למצוות מיוחדות, אלא כנראה ישנן עוד סיבות שבצרוף כולם אנו יכולים להבין יותר את דרכו של אברהם .

מצאנו בלקט פירושים של בעלי התוס' שנקרא 'מושב זקנים' ששואל –

"..ולמה החזיר לו? והלא מלך סדום רשע היה? אלא מכאן שאדם צדיק אין לו ליהנות מממון אדם רשע שבזה העולם לא עשה טובה מממונו".

לפי הסבר זה, יתכן והיה מגיע למלך סדום הרשע שיילקח ממנו בגלל רשעותו, אך לאברהם אבינו זה היה מזיק רוחנית ליהנות מכספו של אדם רשע.

גישה קצת שונה כותב רבנו בחיי, שאברהם עשה זאת משום מידת הנדיבות שהייתה בו ולא בגלל שחשש למצבו הרוחני. אגב הדברים, מביא רבנו בחיי את דברי רבי סעדיה גאון, שאין אברהם מזכיר סתם פריטים, אלא 'חוט' ו'שרוך נעל' –

"..הזכיר הכתוב הצומח והחי והדומם שהם הקניינים כולם שהם ברשות המדבר. אם מחוט, זה הצומח וכולל התבואה והפירות, ועד שרוך נעל, זה החי וכולל הבהמות והעופות, ואם אקח זה הדומם, וכולל הכסף והזהב ואבנים טובות ומרגליות, ולכך הוסיף ואמר "ואם אקח מכל אשר לך" וגו'…".

נראה להוסיף נימוק נוסף, שאברהם לא רצה שתישאר בידו מזכרת על ידי  חפץ כל שהוא מהמלחמה, משום שחשש שזה יעורר בו תחושת גאוה על הניצחון הפלאי נגד חמשת המלכים, בבחינת 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. אנו מכירים את התופעה, שלדאבון לבנו משפחה ששכלה בן במלחמה או בתאונה, חפצי הבן משמשים לתחושה של קשר אליו, למרות שהם חפצים דוממים. גם מזכרת מהניצחון עלולה לחבר את אברהם לאופוריה של עצמת הכח.

מורי ורבי הגאון הרב חיים-יעקב גולדוויכט זצ"ל בספרו 'אסופת מערכות' על ספר בראשית (עמ' קע"ב-קע"ד) מתייחס גם הוא לחשש של אברהם, שהחיבור לרכוש עלול ליצור אצל אברהם משהו לא טוב. לדעתו, אברהם חשש שהחיבור הזה עלול לפתח אצלו, אמנם בחשש רחוק מאוד, את התאווה לכסף משום שממונם של אנשי סדום היה ספוג לפני ולפנים בניחוח של גזל, היה זה רכושם של אנשים שדבקו בממון בכל מאודם – "הנה זה היה עוון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלוות השקט היה לה… ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט"ז, מ"ט).

הרב גולדויכט מגדיר זאת ככח המדמה, אף הוא ממשיל זאת לאם שבנה נמצא בארץ רחוקה וכדי לשכך את געגועיה אליו היא מתבוננת ונוגעת בחפצי בנה האהוב והחפצים הדוממים הסתמיים הללו מנחמים ומפצים אותה בהעדרו, כי כח הדימוי יוצר זהות רגשית לכל סובב ואף לדומם, שכך הוא טבעו של האדם שהוא יוצר דיוקן קלסתר פנים אף לדומם ומאנישו כביכול.

מסיים מורי ורבי הרב גולדויכט זצ"ל ואומר, שאם הרכוש הזה היה מגיע לאברהם דרך מקח או קנין, אז למרות שמקורו הוא מגזל הרי בגלל שאברהם השקיע בו עמל, הרי ההשפעה פחותה בהרבה, אבל מכיוון שזה ניתן במתנה הרי לא פג ממנה ריח הגזל והעושק ואדם איש המעלה כאברהם הדבר דחה אותו מלקבל.

אברהם רצה ללמדנו לדורות, שאין להתקרב לעושר שבא בדרכי רמיה, גם אם אתה מקבל אותו כדין. ואדרבה, מוסר השכל למדנו, שעושר יכול לצמוח על קרקע מדושנה ביושר טהור ולכן הכתוב מביא את דברי אברהם – "ולא תאמר אני העשרתי את אברהם" – כדי שאחרים לא יוכלו ללמוד שזה לגיטימי לקבל טובת הנאה מרשעים ומגזלנים.

האם הנהגתו של אברהם היא דרך ונורמה מחייבת גם לדורות הבאים? כנראה שלא!

ראינו במלחמת מדיין –

"וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כָּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה: וַיָּבִ֡אוּ אֶל־מֹשֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַשְּׁבִ֧י וְאֶת־הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ל אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל־עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר שָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֙וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה אַתָּה֙ וְאֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְרָאשֵׁ֖י אֲב֥וֹת הָעֵדָֽה וְחָצִ֙יתָ֙ אֶת־הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כָּל־הָעֵדָֽה" (במדבר פרק ל"א, פסוק י"א–כ"ז).

וכן אנו מוצאים במלחמתו של דוד, שחילק את שלל המלחמה בשווה בין היוצאים למלחמה כלוחמים ובין אלו שישבו על הכלים והיו בתפקיד עורפי, למרות שהם פיגרו במהלך הקרב לכן נשארו לשמור על הכלים ובכל אופן דוד לא הסכים לקפח אותם.

בכל אופן למדנו, שלקחו אכן שלל וחילקו בצורה שווה וזה נקבע לדורות שלא לקפח את אלו שלא לחמו ממש –

"…כִּ֞י כְּחֵ֣לֶק׀ הַיֹּרֵ֣ד בַּמִּלְחָמָ֗ה וּֽכְחֵ֛לֶק הַיֹּשֵׁ֥ב עַל־הַכֵּלִ֖ים יַחְדָּ֥ו יַחֲלֹֽקוּ: וַיְהִ֕י מֵֽהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיְשִׂמֶ֜הָ לְחֹ֤ק וּלְמִשְׁפָּט֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה" (שמואל א' פרק ל', פסוק כ"ד–כ"ה).

לסיכום האם מותר לקחת שלל או אסור?

כבר חילקו רבים בין לקיחת שלל באופן פרטי לבין חלוקה של המדינה או הצבא. דוד המלך וכן משה רבנו חילקו את השלל באופן רשמי, לא הייתה כאן התנפלות של יחידים כקבוצת פלנגות על רכוש של האויב, כי ברגע שכל אחד מהלוחמים לוקח מכל הבא ליד אין זו מלחמה של כלל ישראל אלא מלחמה פרטית שלו וזה אסור. כך היה במלחמת מדיין וכך היה גם במלחמת דוד. וראינו אפילו בימי מרדכי ואסתר, שאחשוורוש התיר ליהודים לבוא חשבון עם אויביהם והתיר להם לקחת מרכושם ומדגיש הכתוב – "ובביזה לא שלחו ידם". התנהגות מופתית זו, למרות שהמן תכנן לא רק רצח-עם אלא גם ביזה של הרכוש היהודי, היא דוגמא למוסר העליון שהנחיל אברהם אבינו.

גם בפרשתנו ראינו, שאברהם לא לקח לעצמו כלום, אבל לחייליו ואלו שלחמו אתו אכן כן דרש ונתן להם. אברהם לא לקח למרות שהציעו לו, משום מידת חסידות והנהגה מיוחדת, כפי שראינו במאמרנו.

נתפלל ונזכה לראות בגאולתם של ישראל באותה רמה מוסרית עליונה שהנחילו לנו אבותינו ובמטרה החשובה של ישוב הארץ, ננהג ביושר ובטוהר המידות למרות שאויבנו רחוקים מכך כמרחק מזרח ממערב.

שבת שלום לכל בית הישיבה!