מדוע נבחר דווקא בצלאל לתפקידו? – לפרשת ויקהל-פקודי

ישנו סיפור ילדים מתוק ומחכים על ארץ אחת, בה כל אחד החזיק בידו בכל שעות היממה מזוודה שהייתה בגודל שונה מגודל מזוודת חברו, האחד נשא מזוודה גדולה, השני בינונית והאחר מזוודה קטנה. האחד החזיק מזוודה כבדה והאחר קלה. הילדים הקטנים השתוקקו לדעת מה הגדולים מחזיקים בתוך המזוודות שלהם ומדוע אינם נפרדים לרגע מהמזוודות. התעלומה נפתרה, כאשר אחד הזקנים הסביר לילדים, שאין במזוודות לא ספרים ולא מחברות, לא ממתקים ולא מתנות. או-אז שאלו הילדים, אז מה כן במזוודות? הסביר להם אותו זקן, שלכל אדם יש תפקיד בעולם ואחריות על מה שהוא עושה. ישנם אנשים שיש להם אחריות כבדה, אזי נושאים מזוודה גדולה. ומי שיש לו מזוודה קטנה, אינו שואף למשהו גדול אלא מסתפק באחריות קטנה יותר ועל כן נושא עמו מזוודה קטנה. לאחר שהבינו הילדים את הרעיון הנפלא, החליטו לתת שם לארצם – "ארץ המזוודות". ידועה אמרתו של הסופר חתן פרס נובל, ברנרד שאו –"חירות משמעה אחריות, זו גם הסיבה מדוע כה רבים חוששים ממנה".

מקובל במחוזותינו, שאנשים עושים מאמצים רבים כדי להיבחר לתפקיד שהם חפצים בו, אך לא תמיד מודעים לגודל האחריות שמוטלת על כתפיהם. רבים רואים בתפקיד הנחשק את הסיפוק האישי, המימוש העצמי, התגמול החומרי או המעמד. כל מי שנושא עיניו לתפקיד מגיש את מועמדתו, מספר את קורות חייו ומנסה בכל כוחו לקבל את התפקיד. אם אנו 'גולשים' לשדה הפוליטי, הרי שם מתנהלים מאבקי כוח ואנשים מוציאים הון רב כדי להיבחר לתפקיד אליו הם שואפים. היום אפילו יש לזה שם, שנלקח מהפוליטיקה האמריקאית 'פריימריז', בו כל מועמד מציג את כישוריו, השכלתו ויכולותיו.

ברם, אף אחד מאבותינו הקדושים לא הציג מועמדות ולא ביקש תפקיד כלשהוא. היו הם מודעים לגודל האחריות הכבדה שיש בהנהגה ומתוך ענוותנותם לא ראו בעצמם שהם מתאימים לכך. הקב"ה הוא זה שהטיל על אבותינו את תפקידי המנהיגות והאחריות. בדרך כלל, התורה אפילו לא מנמקת מדוע הקב"ה בחר בהם. אברהם נבחר לאבי האומה ומשה רבינו כמקבל התורה ומי שמוציא את עם-ישראל לחרות, כל זאת בלי שניתנו הסברים לכך. מה שאנו יודעים עליהם זה ממה שהתורה מספרת לנו על מעשיהם לאחר בחירתם ומתוך כך אנו למדים על גדולתם. אנו יודעים על הרקורד שלהם לפני שנבחרו כמעט אך ורק מתוך דברי חז"ל במדרשים ובאגדות.

בפרשתנו יש יוצא מן הכלל בולט מאוד. אדם ששמו בצלאל, שלא שמענו עליו קודם, נבחר לתפקיד החשוב ועם האחריות הכבדה להוציא לפועל את התכנית האלוקית בבניין המשכן, שכל פרט ממנו קשור לעולמות העליונים.

וכך מבאר לנו הרש"ר הירש (פרק ל"א, פסוק ג'):

"לא נתמנה בצלאל, אלא משום שהיו בו כוחות הרוח האלה. אמור מעתה, שעשיית המשכן לא הייתה רק עשייה חיצונית של מעשה אמנות חיצוני, אלא מפעל הקמת בניין, שכל חלקיו הייתה להם משמעות סימבולית. הרעיונות המתבטאים במשכן ובכל חלקיו יהיו על לב העושים במלאכה בשעת העשייה; רעיונות אלה ידריכו אותם ואליהם יכוונו את ליבם".

התורה מספרת לנו כיצד הכשיר אותו הקב"ה לתפקיד החשוב והמורכב הזה, להיות האדריכל ובונה המשכן. משה רבנו מודיע לעם ישראל על בחירת האדם לתפקיד ופונה אליהם במילה "ראו" – כאומר להם: אני מציג בפניכם אדם, שאלוקים ייעד אותו לבנות את המשכן.

ומדוע פנה אליהם להתבונן בנושא? חז"ל מלמדים אותנו, כדי שנשכיל לדעת – "שאין מעמידין פרנס על הציבור אלא מדעתם" (ברכות נ"ה א).

לאחר שהקב"ה הודיע לו בנוסח זהה – "ראה", מסביר להם משה מה עשה הקב"ה כדי להכשיר את מי שיוביל את מלאכת המשכן:

"וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְקֹוָ֖ק בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹק֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה:וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת: וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת: וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן:  מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַעֲשׂוֹת֘ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹשְׁבֵ֖י מַחֲשָׁבֹֽת".

הכתוב מפרט כיצד הכשיר הקב"ה את בצלאל לתפקיד המיוחד, כך שמילא אותו בחכמה בתבונה וכו', אך יש לשאול, מה גרם לקב"ה לבחור דווקא בבצלאל? הכתוב אינו מגלה לנו גם הפעם, אך מודיע שעבר הכשרה מתאימה על ידי בורא עולם. האם הבחירה הייתה לרצונם של בני ישראל? מדוע משה היה צריך לשכנע אותם ולומר להם "ראו"?

ובכן, אלו לא יהיו חדשות סנסציוניות לומר, שעצם המינוי עורר אצל חלק מהעם ביקורת, כנהוג גם היום, שכמעט כל מינוי מעורר התנגדויות וערעורים, וכפי שמבטא זאת מדרש תנחומא:

"כשירד משה אמר להם לישראל: כך אמר לי הקדוש ברוך הוא לעשות לו משכן קרשים ומזבח ושלחן. אמרו לו: ומי יעשה כל זאת? אמר להם: בצלאל! התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו: לא אמר הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל, אלא משה מעצמו ממנה אותו על שהוא קרובו, משה מלך ואהרן אחיו, כ"ג בניו סגני כהונה, אלעזר נשיא הלוי, בני קהת נושאי המשכן וזה שליט על מלאכת המשכן. כל הגדולה הזו מבקש משה לכוון, אמר להם משה: אני לא עשיתי כלום מדעתי, אלא הקדוש ברוך הוא אמר, והוא מראה להם ראו קרא ה' בשם בצלאל" (פרשת ויקהל סימן ג').

אולם, ראשונים ואחרונים מגלים מתוך הכתוב עצמו את הסיבות לבחירתו של בצלאל. 'דעת זקנים מבעלי התוספות' מנמק את הבחירה  בגלל ההיסטוריה המשפחתית של בצלאל, שהיה בה מסירות-נפש ממש וזה בולט מאוד בעצם הזכרת שמו של הסבא חור, על רקע זה שלא הוזכר הסבא של אהליהב בן אחיסמך, וזה לשונו:

"בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא על מלאכת המשכן 'ועשית', היה סבור לעשות הכל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא כאשר עולה בדעתך, אלא צדיק שנהרג על מעשה העגל דהיינו חור – יבוא בן-בנו ויעשנו, לפי שהמשכן כפרה על אותו מעשה. וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'ראה קראתי' וגו'…" (ויקהל ל"ה, ל').

רבי מאיר-שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה' הולך בדרכם של בעלי-התוספות ומסב את תשומת לבנו למיוחד במסירות-הנפש שגרמה לבחירה בבצלאל:

"…הענין דמסירת נפש צריך להיות שלא בחקירה והתחכמות יתירה, ויהודה מסר עצמו בים במסירות נפש…וכן חור מסר עצמו בעגל. דהחקירה תעכב [ברצון פנימי] מלמסור נפשו על קדוש השם יתברך כעדות יעב"ץ החסיד. לכן אמר, שבעבור זה שלא חקרו ולא נתחכמו יותר מדי, לכן "וימלא אותו בחכמה ובדעת" וכו' והבן". (ל"ה, ל"א).

לדעת רבי מאיר-שמחה, מסירות נפש היא תוצאה של חינוך לתמימות, בלי חקירות ובלי תחכומים. אדם, שזה הרקע שלו והוא נטול אגו ותחכום, הוא אשר צריך לבנות את המשכן, לשים את שכלו ואת ראשו בצד ולעשות את דבר ה' במדויק בלי התחכמות. ה'משך חכמה' מזכיר את עדות יעב"ץ, שבגירוש ספרד היהודים עם האמונה התמימה מסרו נפשם ולא המירו את דתם, מול אלו שהיו מפולפלים בהלכה.

רעיון זה לבחור אדם תמים, שלמרות שלא היה לו ניסיון אומנתי והקב"ה דאג להשלים לו את הידע, אבל העיקר שיש בו תכונות מולדות של מסירות נפש ותמימות בלי שיקולים עצמיים.

הדברים מתכתבים יפה עם דברי הרמב"ן, שלבחור אדם לתפקיד כזה, אחרי שנות עבודת פרך, היה צריך כאן ראיה אלוקית, כי לא היה לאף אחד ניסיון אומנתי –

"…והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם, והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה. ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו. ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלקים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן…".

וידוע, שבצלאל נבחר על ידי בורא עולם מזמן וכדברי הרמב"ן בהמשך –

"…ולרבותינו בזה מדרש (שמו"ר מ', ב') 'הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו: כל אחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו, שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל, והוא כעניין שפירשתי (רמב"ן ל"א, ב').

הרב שבתי-משורר בַּס ]ה'ת"א, 1641 –  ה'תע"ח, [1718  היה תלמיד חכם, ביביליוגרף ובעל בית דפוס, אשר חיבר את הפירוש הפופולרי על פירוש רש"י לתורה" שפתי חכמים", שם הוא מוסיף זווית נוספת של 'זכות אימהות' לבחירה האלוקית, אשר נלמדת גם היא מהשאלה שהייתה גם קשה לרש"י, מדוע מזכירים את הסבא חור? ועל כך עונה רש"י, שהיה בנה של מרים והיות "והייתה נביאה, לכך זכה לזה" (שפתי חכמים ל"ה).

אחת התכונות הנפלאות שהיו בבצלאל, שהיה יודע "לחשוב מחשבות". ביטוי זה טעון הסבר, ואכן האבן-עזרא מסביר:

"…ולחשוב בלבו מחשבות שלא נראו כמותן, כי יש אומן זהב ולא כסף, וחרשי אבן ולא עץ. ובכולם היה שלם". בצלאל היה אומן רב תחומי ולזה צריך פתיחות ולחשוב מחשבות יצירתיות שהיה מחונן בהם .

בעל ה'תולדות-יצחק רבי יצחק קארו שהיה דודו של רבי יוסף קארו 

 טוען –"…יש אנשים שיודעים לחשוב ולא לעשות, ולמשל אין יודעים לבנות בית, אבל יודעים לומר לבנאים זה המקום טוב לבית לדור בה, ובכאן בית העצים ובכאן בית לבשל ובכאן לתנור וכיוצא בזה. יש אנשים שיודעים לבנות ולא לחשוב, לזה אמר שהיה בצלאל יודע לחשוב ולעשות".

הסבר נפלא נוסף מצאנו בחידושי הגרי"ז החדשים (סימן פ"ט) בסיפור מעשה, על נדבן שהתלונן שלא מוכן לתת יותר תרומה לישיבה, משום שהוא רואה שהמתרימים [המשולחים] משתמשים בפזרנות, וכך המעשה:

"מעשה שהיה עם הגאון רבי חיים מוולאזין זיע"א, שנדבן אחד היה רגיל לתמוך בישיבת וולוז'ין ביד רחבה ופעם הפסיק את תמיכתו, ורבי חיים נסע אליו במיוחד לשאול מה ראה להפסיק מלתת תרומתו לטובת הישיבה, וענהו הנדיב כי הוא עובד קשה מאוד עד הוא מוצא את פרנסתו, אלא שכדאי לו הדבר כדי שבכספו יתנו אוכל לבני הישיבה, אבל כשראה שבא אליו המשולח רכוב על סוס, וא"כ צריך לתת כסף למשולח וגם הסוס עולה בכסף רב, וגם צריך לתת אוכל לסוס וא"כ כדי לתת אוכל לבני הישיבה כדאי לי לעבוד קשה, אבל לעשות זאת כדי לתת אוכל לסוס אינו שווה לי. השיב לו רבי חיים, שהנה גבי בצלאל כתיב 'ולחשוב מחשבות', וצריך ברור  מה היה צורך בזה שבצלאל ידע לחשוב מחשבות? והרי היה מספיק שידע בזהב ובכסף ומה לו לחשוב מחשבות? ואמר, שבאמת במשכן נתן כל אחד מרכושו ומזה עשו את כל המשכן שכלל הרבה כלים ואילו היו שואלים כל אחד ואחד מה רצונו שיעשו מכספו, ודאי היה אומר שאך את הארון העומד בקודש הקדשים יעשו מתרומתו, וא"כ איך כיצד נקבע כספו של מי ילך עבור הארון, כי כל אחד רצה שכספו יהיה עבור הדבר החשוב ביותר. ואמר רבנו חיים, שלזה היה צריך בצלאל 'לחשוב מחשבות' על כל דבר, כדי לידע לפסוק ולהכריע על כל נדבה מה לעשות עמה, וכיצד כיוון הדבר, בזה שידע והכיר לאמיתה את כל מחשבות הנותנים ומי שמחשבתו הייתה נקיה ביותר וטהורה בכוונה גמורה, לשמה הלך כספו לדבר היותר חשוב. אם כי זה ברור בלי שום ספק, כי כל הכסף יהיה צדקה, אבל כדי לדעת איזה כסף לעשות לארון וכדומה על זה היה צריך בצלאל לחשוב מחשבות, וסיים הגר"ח ובודאי שאם צריך סוס כדי להחזיק את הישיבה, א"כ הכסף שנותנים עבור הסוס גם זה צדקה וכן בעד המשולח וכו' וכו' אבל ודאי שכסף שאוכלים אותו בני הישיבה חשוב יותר. והוסיף, אנו לא יודעים לחשב מחשבות, אבל אם מחשבתו טהורה וכוונתו הייתה כוונה לשמה טהורה, בוודאי הוא שהכסף הולך עבור אש"ל לבני הישיבה ולא עבור הסוס ושוב אין לו מה לחשוש אם כונתו רצויה, עכ"ל".

לפי דעת הגאון רבי חיים מוולוז'ין, בצלאל ידע 'לחשוב מחשבות' ולהבין את מחשבתם של התורמים למלאכת המשכן, להיכן להשקיע את כספם לפי כוונתם בתרומה. במילים אחרות, בצלאל לא הבין רק את הצד האומנותי, אלא גם הבין ללבותם של בני האדם ולכן נבחר לתפקיד של יצירת משכן לה'.

לסיכום נמצאנו למדים, שכדי לזכות בתפקיד נחשק, על האדם להכיר וללמוד ברצינות רבה את התפקיד ואת האחריות הנלווית לתפקיד זה. כמו"כ, עליו להכיר לליבותיהם של בני האדם ולגלות רגישות, לא להיות מאלה שרק נותנים 'עצות' אלא מאלה שיודעים להציע ולבצע, להיות יצירתי ומעל הכל – לזכות לברכתו של הקב"ה.

שבת שלום לכל בית הישיבה!