מעילה בחבר היא מעילה בה' - לפרשת ויקרא ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

השבת אנו מתחילים אי"ה את קריאת ספר 'תורת-כוהנים' ופרשת ויקרא, העוסקת ברובה בתורת הקרבנות.

בסוף הפרשה אנו מוצאים שישה פסוקים - שלושה לפני ה'מפטיר' ושלושה פסוקים בקריאת ה'מפטיר', המוקדשים להבאת קרבנות שהחטא שלהם קשור ביחסים שבין בני אדם.

"נֶ֚פֶשׁ כִּ֣י תֶחֱטָ֔א וּמָעֲלָ֥ה מַ֖עַל בַּיקֹוָ֑ק וְכִחֵ֨שׁ בַּעֲמִית֜וֹ בְּפִקָּד֗וֹן אֽוֹ־בִתְשׂ֤וּמֶת יָד֙ א֣וֹ בְגָזֵ֔ל א֖וֹ עָשַׁ֥ק אֶת־עֲמִיתֽוֹ:(כב) אֽוֹ־מָצָ֧א אֲבֵדָ֛ה וְכִ֥חֶשׁ בָּ֖הּ וְנִשְׁבַּ֣ע עַל־שָׁ֑קֶר עַל־אַחַ֗ת מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה הָאָדָ֖ם לַחֲטֹ֥א בָהֵֽנָּה:(כג) וְהָיָה֘ כִּֽי־יֶחֱטָ֣א וְאָשֵׁם֒ וְהֵשִׁ֨יב אֶת־הַגְּזֵלָ֜ה אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל א֤וֹ אֶת־הָעֹ֙שֶׁק֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׁ֔ק א֚וֹ אֶת־הַפִּקָּד֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָפְקַ֖ד אִתּ֑וֹ א֥וֹ אֶת־הָאֲבֵדָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מָצָֽא" (ה', כ"א–כ"ג).

ואחרי כן מיד קוראים ל'מפטיר' את שלושת הפסוקים הבאים אחריהם –

"א֠וֹ מִכֹּ֞ל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַ֣ע עָלָיו֘ לַשֶּׁקֶר֒ וְשִׁלַּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִשִׁתָ֖יו יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו לַאֲשֶׁ֨ר ה֥וּא ל֛וֹ יִתְּנֶ֖נּוּ בְּי֥וֹם אַשְׁמָתֽוֹ: וְאֶת־אֲשָׁמ֥וֹ יָבִ֖יא לַיקֹוָ֑ק אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ עַל־אַחַ֛ת מִכֹּ֥ל אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂ֖ה לְאַשְׁמָ֥ה בָֽהּ" (ה', כ"ד–כ"ו).

השאלה המתבקשת בקריאת פסוקים אלו היא, מדוע התורה מכנה 'מעילה' בהקב"ה תקלה או עבירה שבין אדם לחברו?

עונה רש"י על כך בפירושו על פסוקנו על פי חז"ל, שמכיוון שמדובר על פיקדון שאין בו עדים אלא פעולה ממונית שנעשתה מתוך אמון בין הצדדים ומתוך כך ששניהם יודעים שהקב"ה יודע מזה, לכן זו למעשה מעילה בהקב"ה.

וזה לשונו של רש"י –

"אמר ר' עקיבא: מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה'?, לפי שכל המלווה והלווה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר, לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם [=הקב"ה] לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם".

הסבר נוסף מלמד אותנו ה'אלשיך' הקדוש על פסוקנו וטוען, שלא רק שפגיעה בחבר היא בעצם מעילה בה' כפי שרש"י הסביר בשם חז"ל, אלא עצם הפגיעה בחבר מובילה לתהליך של הדרדרות שתוביל בסופו של דבר למעילה בה'. וזה לשונו –

"...אל ימעט בעיניך החוטא לחברו. כי דע מאשר יחטא לחברו יבא למעול מעל בה'. וזהו נפש כי תחטא, ולא לה', מזה יבא למעול מעל בה'. ופירש ואמר. שהוא, כי וכחש בעמיתו בפיקדון וכו' הרי חוטא לחברו. מזה יבא למעול מעל בה'. כי מזה יבא יוסיף  לחטא  שהוא כי ישבע על שקר, שהוא שבועת הפיקדון, והיא מעל בה', נוסף על חטא עכבו ממון חברו אצלו. הנה כי מחטא איש לחברו יבא למעול בה'...".

לדעת ה'אלשיך', מכיוון שהחטא נגרם ונעשה על ידי תהליך שעבר האדם, לכן גם כשעושה תשובה יעשה זאת בהדרגתיות והקב"ה חפץ שיתחיל את התשובה קודם כלפי חברו ואח"כ יביא קרבן אשם, וזה לשונו שם בהמשך –

"לכן כאשר ישוב בתשובה, שאחר שכפר ונשבע, הודה שנשבע על שקר. על כן לעומת הדרגת חטאו, תהיה הדרגת תשובתו. כי תחילה יתקן מה שהיה עושק את עמיתו, ושלם את הקרן וחמישיתו. ואחר כך ואת אשמו יביא לה'...ללמד כי כאשר החוטא לעמיתו ימשך לחטא לה', כן השב ומתקן מה שבינו לחברו, יתקן גם כן מה שבינו לשמים, כי זה יביאנו לזה. באופן, שלא ימעט לאיש תיקון מה שבינו לחברו, כי השב ממה שבינו לחברו, ישוב גם במה שבינו למקום. ולא עוד אלא שחפץ הוא יתברך שבשל חבירו יתחיל האיש לתקן ואחר כך ואת אשמו יביא לה'...".

לפי עיקרון זה שיש להתחיל במעשה התשובה קודם במה שקשור ל'בין אדם לחברו', עלולים בני-אדם לטעות ולחשוב שהחלק של 'בין אדם לחברו' ביהדות הוא חשוב יותר מהחלק של 'בין אדם למקום', כמו שאנו שומעים לא מעט מכל מיני גורמים שרוצים למעט בחשיבות של 'בין אדם למקום' וטוענים שביהדות העיקר זה 'בין אדם לחברו'. אלא שברור, שאלו ואלו שווים בפני הבורא ומה שתקנת בתשובתך בכל מה שקשור ל'בין אדם לחברו' לא יושלם עד אשר תתקן את החלק של 'בין אדם למקום'. וזה לשונו של האלשיך בהמשך שם –

"ואחרי הודיע אלהים לנו את זאת, אל תאמר בלבבך, בראותך את אשר החמרתי במה שבין אדם לחברו, ואומר אליך שממנו תתחיל לתקן, כי אם כן איפה מהנוגע אל חברך תעשה עיקר. כי דע לך כי לא נגמר תיקון אשר היית חוטא לחברך, עד אשר תקנת מה שנוגע לה'...".

אם כך, מדוע התשובה מתחילה דווקא ב'בין אדם לחברו' ולא בעניינים ש'בין אדם למקום'?

אלא הטעם הוא, שיש חשש הפוך שאם תבקש התורה שהתשובה תתחיל מהקב"ה, אנשים עלולים לזלזל במה שקשור ל'בין אדם לחברו', שזה גם לצערנו מצוי אצל חלק מיראי ה', שבכל מה שקשור ליחס ושמירה על רכוש האחר, פרטיותו ורצונותיו, נראה להם פחות חשוב מול עניינים ש'בין אדם למקום'. וזה לשונו –

"או בדרך אחרת, שאומר לא בלבד החמרתי לך במה שבינך לחברך, מפני שהדבר קל ותבוא לזלזל בו. כי אם שגם הוא חמור. כי הלא גם האשם הבאה על השבועה הוא מצטרך גם למה שהחלת וחטאת בחברך...".

התורה בששת הפסוקים מביאה מספר דוגמאות על חובת הישרות בדברים שנוגעים לממון, שזה הרי אחד המבחנים של האדם - לנהוג ביושר גם אם לכאורה הוא מפסיד כסף. אחת הדוגמאות שהכתוב מביא כאן הוא באדם שמוצא מציאה, שהרי הוא מורה היתר לעצמו שכאילו 'זכה מן ההפקר', ואם בא אדם וטוען שזה שלו, קל מאוד לצערנו להכחיש ולהגיע עד כדי שבועת שקר ר"ל. וזה לשון הכתוב שהובא לעיל –

"אֽוֹ־מָצָ֧א אֲבֵדָ֛ה וְכִ֥חֶשׁ בָּ֖הּ וְנִשְׁבַּ֣ע עַל־שָׁ֑קֶר עַל־אַחַ֗ת מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה הָאָדָ֖ם לַחֲטֹ֥א בָהֵֽנָּה".

ועל כך אומר ה'מדרש הגדול' בשם בן עזאי, שישנם שלושה סוגים של אבידות שאפשר לזהות את האבידה או במי שמצא אותה, ואעפ"כ לצערנו יש מכחישים את התובע. ומוסיף המדרש –

"...מה אלו ואלו מיוחדין דברים שאפשר לך לדעתן, דברים שאי אפשר לך לדעתן מניין כגון המערב מים ביין, מי גולבקיה בשמן, מי מעין בדבש, חלב חמור בקטף מניין ת"ל על שקר על כל אשר ישקר...".

מסכם ומגדיר את הנושא במשפט אחד הרש"ר הירש –

"כל שקר ביחסים שבין אדם לחברו קרוי מעילה בה'!".

הכתוב לא מלמד אותנו כיצד להתגבר על תאוות  הממון  שקיימת אצל רבים מבני האדם ובמיוחד כאשר זה שמולך לא אמור להבחין בשקר ובהכחשת האמת. כמובן, שהכל הוא ענין של יראת שמים וחינוך לאמונה, שאין אדם יכול לזכות במה שלא מגיע לו.

ברם, נראה לי שישנה נקודה חשובה נוספת שיש לשים עליה דגש.

יש הטוענים, שלימוד הגמרא והמשנה לילדים צעירים מכביד עליהם. יש אפילו לצערנו הטוענים, שבכלל יש ללמוד רק את ההלכות הסופיות ודי להם בזה.

אני נזכר, ששמעתי פעם את גדול החוזרים בתשובה בימינו, הרב אורי זוהר ז"ל, שהיה ידוע כגדול שחקני הסרטים וההצגות והוא סיפר שלאחר הצעדים הראשונים שעשה בתהליך התשובה, עבר ברחוב וראה שני ילדים קטנים רצים וכל אחד מהם תפס באיזה חפץ שהיה ברחוב ובמקום לריב מי ראשון שתפס, להפתעתו הוא שומע את שני הילדים מתחילים לדון האם יש בזה סימן או לא, האם זה חפץ שנמצא בעיר שרובה גויים, האם הבעלים התייאשו ועוד. כשהרב אורי ראה מחזה זה, ששני ילדים דנים ומתפלפלים כמו שני שופטים או שני עורכי דין, או-אז הבין מה כוחו של לימוד תורה, שכבר בילדות מחייב אותם להתאפק ולבדוק את ההלכה.

רמז יפה כתב ה'כלי יקר' על אותו אדם שמכחיש שקיבל פיקדון, שנחשב ככפוי טובה ולכן נחשב כמועל בה', וזה לשונו –

"כי בכל לילה האדם מפקיד רוחו ביד הקדוש ברוך הוא ואף על פי שהנשמה חייבת להקב"ה כי על ידי העוונות היא נרדפת עד חובה, מכל מקום אין הקדוש ברוך הוא מעכב פיקדונו ומחזירו לו כעין שנתנה לו. וזה המכחש בפיקדון חברו אף על פי שאינו חייב לו, לא כגמול ידו השיב להקב"ה. ולפי זה הנפש החוטאת בפיקדון חברו מועל בשלישי דהיינו בה' אשר צווה לו להחזיר פיקדונו"

השבת הבאה, הצמודה השנה לליל הסדר, נקראת גם 'שבת הגדול' ומפטירים מסוף ספר מלאכי את האחרונה שבנבואות, ושם הנביא מנבא –

"הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְקֹוָ֔ק הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא" (ג, כ"ג).

אמנם יש שכתבו, שבגלל הסיומת של הפרק 'יום ה' הגדול...' נקראת שבת זו 'שבת הגדול' ומפטירים בגלל זה מנבואה זו. זה אכן רמז יפה, אך לענ"ד הדברים עמוקים יותר. אם נתבונן בפרק האחרון במלאכי, אנו נחשפים לדו-שיח שמקיים הנביא, שהוא אחרון הנביאים, עם העם היושב בציון.

כאשר בני ציון טוענים כלפי הקב"ה 'במה חטאנו?' הנביא משיב להם, שהבעיה המרכזית היא, שאין ביניהם ערבות הדדית, ישנה שחיתות מוסרית ובמיוחד בענייני ממון, עושקים את השכיר ולא משלמים לו, אין חסד ועזרה למי שזקוק לכך, אין נתינה של מעשרות לחלשים שבחברה שהם גרים יתומים אלמנות וכן ישנה התעלמות כמעט מוחלטת מהלווים שאין להם נחלה משל עצמם והם גם נחשבים לחלק מהחלשים שבחברה. וזה לשון הנביא –

"וְקָרַבְתִּ֣י אֲלֵיכֶם֘ לַמִּשְׁפָּט֒ וְהָיִ֣יתִי׀ עֵ֣ד מְמַהֵ֗ר...וּבַנִּשְׁבָּעִ֖ים לַשָּׁ֑קֶר וּבְעֹשְׁקֵ֣י שְׂכַר־שָׂ֠כִיר אַלְמָנָ֨ה וְיָת֤וֹם וּמַטֵּי־גֵר֙ וְלֹ֣א יְרֵא֔וּנִי אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת".

הנביא מתריע, שעיקר הבעיה היא זלזול וחולשה בעזרה ההדדית ש'בין אדם לחברו'. דברי הנביא מתכתבים עם אותם דברים שאנו קוראים בפרשתנו על מי שחטא בשבועת שכר ובהכחשת פיקדון וכו' ועל כגון זה מביא קרבן ונקרא מועל בה'.

הדברים חשובים לכל השנה, אך כפל-כפליים לקראת חג הפסח, שהוצאותיו מרובות והצורך בעזרה לחלשים הוא ממש קריטי ולכן מופיע בהלכה מושג של 'קמחא דפסחא', כפי שכותב הרמ"א בשם ה'אור-זרוע' (הלכות פסח סימן תכ"ט) –

"ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה".

בתקופה זו של ערב פסח, מעוררים את הציבור לאסוף כסף, כדי שתהיה לכולם אפשרות לקנות חטים לצורך אפיית מצות. הדאגה לעני היא אחד הנושאים החשובים של מצוות הפסח וכך גם נפתח הסדר בהזמנת מי שאין לו. חשיבות הזמנת מי שאין לו אמצעים, היא בעצם המפתח למילים "לשנה הבאה בני חורין", שאנו אומרים בסוף הקטע 'הא לחמא עניא'. מדוע אנו מחברים בין נתינת צדקה לגאולה? – אלא יסוד הגאולה הוא בצדקה ובחסד, כפי שאומרת הגמרא (בבא בתרא, י'.) –

"תניא, רבי יהודה  אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות". 

תיקון הגלות שנגרם על ידי שנאת חינם ועבירות שבין אדם לחברו יתוקן על ידי אהבת חינם ועל ידי מעשי חסד.

ואכן, גדולי ישראל בכל התקופות לא רק דרשו בהלכות החג, אלא דאגו לכך הלכה למעשה, שהעניים ירגישו את החג מתוך שמחה ותהיה דאגה פיזית לצורכיהם. רבים הם הסיפורים על גדולי ישראל, שאירחו בבתיהם לסדר את הנדכאים והחלשים שבחברה ודאגו לשמח את ליבם.

אחד הסיפורים המפורסמים על הרב יוסף בר מבריסק, שבערב החג דפק בביתו עני ושאל, האם אפשר לצאת ידי חובה בחלב בתור ארבע כוסות. הרב שמע את שאלתו ובמקום לענות לו הלך והביא לו סכום נכבד, זאת במחשבה שאם יהודי שואל אם אפשר לצאת בחלב, סימן שאין לו כסף לקנות בשר ואין לו בעיה לשתות חלב (ראה מאמרנו לשבת הגדול "מצב העוני מאז ומתמיד" ה'תשע"ה).

נסיים בסיפור ומוסר-השכל על מתיחת גבולות הנתינה ו'בין אדם לחברו', מדמותו של הרב יצחק אביחצירא, מכונה בשם ה"בבא-חאקי", שבשבוע שעבר מלאו 55 שנה לפטירתו הטראגית בתאונת-דרכים, כשהיה בדרכו חזרה מנתיבות לאחר שהשכין שלום-בית בין איש לאשתו ולאחר שביקר את אחיו ה"בבא-סאלי".

ה"בבא-חאקי" היה הרב הראשי של הערים רמלה ולוד, וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. רבי יצחק ה'בבא-חאקי' היה ציוני נלהב וחזר בנאומיו על כך שזמננו זה הוא זמן 'אתחלתא דגאולה' ולאחר 'מלחמת ששת-הימים' תמך בקביעת הלל וקריאה בתורה בברכה ביום ירושלים.

דלת ביתו של ה"בבא-חאקי" הייתה פתוחה לרווחה תמיד, ואנשים רבים התארחו בביתו לתקופות ממושכות.

באחד הימים החציף פנים אחד האורחים וקרא כנגד ה"בבא-חאקי" קריאות גנאי. ה"בבא-חאקי" שתק ולא השיב לו דבר. לאחר ימים מספר נפגשו השניים ברחובות העיר רמלה, וה"בבא-חאקי" שוב חייך אליו והזמינו בחום לשהות בביתו בעת הצורך.

תמהו מאוד מלוויו של הרב: "כבוד הרב, מדוע שוב מחלת על כבודך בפני אדם שביזה אותך?"

השיב להם ה"בבא-חאקי": "בירושלים פעל הרב יוסף שלוש, אב בית הדין של העדה המערבית (מרוקאית), שהיה צדיק גדול. מעל פתח ביתו הפתוח לרווחה תמיד חקק את המשפט 'כל הבא ברוך הבא – חוץ מכפוי טובה'. ביתי פתוח אפילו בפני כפויי טובה".

פעמים רבות אירח ה"בבא-חאקי" אנשים שנקלעו לרמלה ולא מצאו מקום לישון. בניו סיפרו: "בילדותנו לא היתה לנו מיטה קבועה, בכל לילה נדדנו לפינה אחרת, כי תמיד היה אורח שצריך לתת לו את המיטה".

נתפלל להקב"ה, שמתוך הצדקה והחסד שנעניק לסובבים אותנו, יתנהג עמנו הקב"ה רק במידת החסד ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

 שבת שלום ופסח כשר ושמח לכל עם-ישראל!!