על שואה, שנאה וגאולת עם – לחג הפסח

שורות אלו נכתבות שעות ספורות אחרי נחיתתנו בארצנו הקדושה, בתום מסע של שבוע ימים באדמת פולין.

עברנו כולנו, תלמידי כיתות י"א וי"ב המלווים בצוות החינוכי ומס' הורים, חוויה  עמוקת שורשים של היכרות עם ההיסטוריה בת אלף שנות יהדות מפוארים, שהסתיימו לדאבון לבנו באסון הגדול ביותר שקרה לעם היהודי מאז היותו לעם.

השאלה שריחפה כל הזמן במהלך המסע, היא מנין ומה מקור השנאה התהומית של אותם רוצחים גרמניים ועוזריהם לעמנו? עד כמה יכול בן-אנוש לרדת לשפל מדרגה כה נמוך ואכזרי? רבות דובר במסע על שואה, לא רק בהיבט של הרצח הנורא שהתרחש, אלא בהתעללויות השונות, שרק דמיון מרושע היה יכול להמציא בחיים בפחד בהסתר.

אמנם יאמר האומר, ששנאת ישראל עתיקה מאוד ובכל הדורות והתקופות פגעו, השפילו ורצחו יהודים, אלא שבזמן השואה היה זה בממדים בלתי נתפסים. בוודאי שהשנאה של הגרמנים באה גם היא ממקום השנאה הישן, אך אסור להסתפק בכך, כי רשע וטבח כה נורא מחייב התייחסות נוספת.

ידועה אמרתו  של רבי שמעון "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי בהעלותך ט'-י', רש"י וישלח ל"ג ד').

שואל רבי מנחם זמבה הי"ד, מרבניה החשובים של וורשה, מה ענין 'הלכה' לכאן – והרי שנאה היא תכונה שכבושה בלב ומה שייך להגדיר זאת כ'הלכה'?

ומתרץ, ששנאת ישראל היא תופעה שאין לה הסבר הגיוני, שנאה בלא טעם, ולכן הוגדרה שנאה זו כ'הלכה' – לומר שזה חוק הקיים במציאות העולמית. שנאת ישראל משתנה מתקופה לתקופה, מדור לדור וממקום למקום.

על הקטע "צא ולמד, מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר על אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל" שואל המהר"ל (הגדה של פסח עמ' צ'-צ"ב) מדוע לא הזכיר המחבר את שנאת עשיו ליעקב אלא דווקא את לבן? ומדוע דיבר על מצרים בסלחנות מסוימת, שלכאורה 'רק' רצה להרוג את הזכרים, הרי מצרים אמרו "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל" ומשמע להרוג בלי אבחנה את עם ישראל?

המהר"ל פורס את משנתו, ששנאת ישראל איננה דומה לשום שנאה שקיימת בין האומות, ששם השנאה היא כתוצאה ממאבק שיש לו סיבה, מה שאין כן לישראל שיש לה אויבים בלי סיבה. ולכן עשיו לא נזכר, משום שהייתה לו סיבה מדוע "חיפש" את יעקב, זאת משום שנלקחה ממנו הבכורה. אולם, לבן ופרעה נזכרו על ידי בעל ההגדה, הואיל והם שנאו לישראל בלי סיבה, שפרעה גזר על הזכרים בלי סיבה, מה שאין כן רדיפתו על הים, שם רצה להשיב אליו את העבדים שברחו לו. וכן לבן שנא ליעקב בלי סיבה, ואדרבה, יעקב רק הביא לו תועלת רבה. ומה שאמר "הבנים בניי והבנות בנותיי" וזה לכאורה מראה שלא רצה לעקור את הכל, מסביר המהר"ל שאמר זאת רק לאחר שנגלה אליו בחלום והזהירו, אבל לפני כן רצה לעקור את הכל.

ומה בכל זאת הייתה הסיבה של לבן 'לעקור את הכל'? הרי יעקב רק גרם לו טובה?

מסביר המהר"ל (שם  עמ' צ"א עמודה שניה) –

"…ויש לך לדעת השתלשלות קדושת יעקב במדרגתו והשתלשלות לבן שבשביל זה רצה לבן לעקור את הכל…וכל זמן שהיה יעקב בביתו היה הטבע גובר שסוף סוף היו בניו ובנותיו והיה מכסה את השנאה שהייתה בלבו עד שברח יעקב והפך לבן לשונא…ואלו הם דברים גדולים מאוד…ושהיה הפך אל יעקב ומצד שהיו הפכים ביחד לגמרי היה רוצה לאבד את הכל".

ומוסיף המהר"ל ('חדושי אגדות' מכות כ"ד א'. ג'-ט') –

"…כי שני דברים שהם הפכים כמו שהם ישראל והאומות, האחד מכלה את השני, כי קין והבל היו הפכים זה לזה ומפני שהיו הפכים לא היה אפשר להתקיים יחד".

הרב יהושע אהרנסון, שעבר את כל מאורעות השואה והעלם על הכתב בספרו "עלי מרורות" כתב:

"זכורני כי כשהגעתי לאושוויץ הייתי צריך לענות על שאלות שונות שנרשמו בתיק, אשר נשא את המספר שקועקע על ידי. בין יתר השאלות הייתה שאלה בשל מה נאסרת? השבתי לתומי כי 'איני יודע'. על תשובה תמימה זו חטפתי  סטירה אכזרית ואז השבתי 'בגלל שאני יהודי', וראה זה פלא תשובה זו נתקבלה וסיפקה" (עמ' 292).

רבה של קראקוב, רבי יוסף נחמיה קורניצר זצ"ל (1881-1933), נכדו של רבי שמעון סופר, שימש ברבנות קראקוב שמונה שנים לאחר שהופעלו עליו לחצים כבדים לשמש בה ברבנות, היה נחשב לגאון ואיש מיוחד והוציא ספרי הלכה ואגדה רבים טרם פטירתו ממש בשביעי של פסח תרצ"ג עם עליית הרוצח היטלר ימ"ש לשלטון. היה זה החג האחרון בחייו ובשיחה לפני קהל קראקוב פירש את הנאמר בהגדה של פסח מתוך הפסוק (יחזקאל ט"ז ו') –

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי…היו זמנים בהיסטוריה, אשר הגויים שנאו את עם ישראל שנאת הדת שנאת התורה, אבל במצרים הרי שקעו ישראל במ"ט שערי טומאה ואעפ"כ שנאו אותם. מדוע? כל השינאה הייתה, משום שבעורקיהם נוזל הדם של אברהם יצחק ויעקב, אך ורק משום כך שנאו אותם ולכן הושיעם הקב"ה וכך היה אומר להם, אף כי את ערום ועריה כמאמרם ז"ל עירומים מן המצוות…אעפ"כ כיוון שאראך ואת מתבוססת בדמייך, פירוש כל מה שאת מתבוססת בצרה הרי זה משום דמייך, דהיינו לפי שנוזל בעורקיך הדם המיוחס של האבות הקדושים, מיד ואומר לך בדמייך חיי בדמיך חיי".

דבריו האחרונים של רבה של קרקוב היו עוד לפני השואה האיומה, אך דבריו גרמו לזעזוע בקהילה, בהבינם שעומדת להתרחש טרגדיה נוראה לעמנו, שהסיבה היחידה היא שנאה משום היותנו עם אברהם יצחק ויעקב.

הרב יוסף-דב הלוי סולבייצ'יק בספרו 'בית הלוי' (שמות עמ' 5) מביא את הפסוק בירמיהו ד', ל' –

"ואַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי מָאֲסוּ בָךְ עֹגְבִים נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ" ומסביר שם, שהניסיון למצוא חן בעיני הגויים בשעה ששנאתם מתגברת לא תועיל ואדרבה תגרום יותר נזק, כי המחשבה שבגלל שאנו לא מספיק מחוברים לתרבותם ולהנהגתם היא גורמת לשנאה – בטעות יסודה. וזה לשונו:

"…כל כוונתך למצוא חן בעיני האזרחים אבל לשווא תתייפי מאסו עוגבים, דכל מה שתרבי להתייפות יתרבה עליך המיאוס נפשך יבקשו…".

מוצאים אנו את אותה גישה בדבריו של הרב יהושע אהרנסון שהזכרנו קודם, על  פשר השנאה של הגרמנים לעם היהודי –

"התשובה האחת והיחידה היא זו…כנגד העם הנבחר שבחירתו בחירת עצם בחירה נצחית משוללת כל טעם- נתייצב צד הרע במלוא עוזו ותוקפו בשנאת עצם, שנאה על גבולית יסוד הדברים במהר"ל בנצח ישראל פרק י"א, הכותב כי הבחירה באברהם ובזרעו הייתה בחירה בעצם בלא טעם וסיבה לפיכך הבחירה הזאת לא תליא בזכות כלל לכך אי אפשר שיהיה דבר זה בטל נגד בחירה זו…נתייצב עמלק של דורנו הוא העם הגרמני ועוזריו ימ"ש דל הניב ולא נבראה שפת אנוש שיוכלו לתאר את הזוועות השטניות שהמציאו בני אנוש אלו".

נסיים בחוויה יוצאת דופן, שהייתה לנו בסוף המסע המרתק. במחנה אושוויץ פגשנו אישה גרמניה צעירה בשם רות, אשר יצרה קשר לפני מספר שנים עם מדריך הקבוצה מאיר שוורץ ונסעה מרחק של כחמש-מאות ק"מ לפגוש את הקבוצה שלנו. האשה הזו היא נינה לחייל גרמני, כנראה איש אס-אס, והיא עוסקת כל חייה במעשי כפרה על הפשע שעשו הגרמנים לעם היהודי וביניהם משפחתה. היא הקימה ארגון, שבונה בתי אבות ובתי חולים בישראל, יש לה ששה ילדים וכל אחד מהם בשם עברי ודגל ישראל מונח בקביעות בביתה שבגרמניה. היא התלוותה אלינו, לבשה את חולצת המשלחת בטקס הסיום, החזיקה את דגל ישראל ובכתה מרוב התרגשות בעת שירת התקווה. היא דברה לפני התלמידים על אהבתה הגדולה לעם ישראל והעניקה לכל אחד מאיתנו דגל ישראל קטן להדבקה על דש בגדינו. אהבתה לישראל היא ללא תנאי וללא סיבה כשם ששנאת דור הגרמנים בזמן השואה היה ללא סיבה וללא הגיון. היא לומדת תנ"ך בקביעות אך אינה מתגיירת, משום שחושבת שאין לה את הזכות להיות חלק מעם ישראל הנבחר ותפקידה בעולם זה לעשות ולפעול למען העם הקדוש הזה, במיוחד שמי שפגע בו כל כך קשה זה העם שלה. שמחתה לראות בני נוער ישראלים שומרי תורה ומצוות הביאו אותה להתרגשות עצומה. היא מבקרת עם משפחתה בארץ לעתים קרובות ואף התרגשה לשמוע שאני גר בחבל ארץ שנקרא בנימין והיא הוזמנה לבקר אותנו בביתנו.

מתקיימים בה ובחברותיה דברי הנביא זכריה –

"כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם".

ברכת פסח כשר ושמח לכל בית הישיבה ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים במהרה בימינו אמן.