על שכר ועונש – לפרשת תזריע–מצורע

על הפסוק 'זאת תהיה תורת המצורע' מתייחס 'מדרש אגדה' לתגובת האדם, כאשר באה ומתרגשת עליו צרה, מחלה או כל מיני פורעניות אחרות. לדעת חז"ל, על האדם לעשות חשבון נפש עם עצמו ולבדוק מדוע באה עליו הצרה הזו. וזה לשון המדרש:

"…זה שאמר הכתוב נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' (איכה ג מ), מה ביאר לנו הנביא ע"ה בזה הפסוק?,.. ללמדך שכל הצרות הבאות על האדם ממעשיו הם באים עליו, כי הקדוש ברוך הוא הוא דיין אמת, ואין במשפטיו עול, על כן אמר הנביא כי כאשר יבוא על האדם ייסורין יאמר מה פעלתי עד שחלו עלי אלו היסורין ? ויחפוש במעשיו ויחזור בתשובה, ואשרי מי שמתגבר ביצרו, ואינו מהרהר אחר מדת בוראו, אלא חוסה בו בכל לבו".

חז"ל, כהשקפת עולם יהודית של שכר ועונש, מקשרים בין החטא והעבירה לבין סוג העונש. גם במקרה של מצורע, רש"י מחבר בין צורת העונש לבין הכפרה והטהרה ומביא זאת בתחילת פרשת מצורע (פרק י"ד, פסוק ד'), שאופן טהרת המצורע הוא בגלל חטא לשון הרע ועוון גסות הרוח ובגלל זה תהליך טהרתו נעשה על ידי ציפורים ועץ ארז. וזה לשונו:

" 'לטהרתו צפרים', שמפטפטין תמיד בצפצוף קול: 'ועץ ארז' – לפי שהנגעים באין על גסות הרוח: ושני תולעת ואזוב – מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב".

פרשיות תזריע-מצורע נקראות מדי שנה בתקופת "עשרת ימי התשועה" של עם ישראל, בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין תקומת מדינת ישראל.

האם אפשר להכניס את הכלל הזה של 'שכר ועונש' ככלי אמוני גם בנושא כל כך כאוב וקשה כמו השואה? האם מחשבת האמונה יכולה להשתמש כאן באותם כלי חשיבה והשקפה כמו במקרים של היום יום?

נדמה לנו שבאירוע כל כך גדול ובקנה מידה חסר-תקדים באנושות, מאז היות האדם על פני האדמה, צרה ואסון כה ענק שטלטל את העם היהודי טלטלה עזה כאשר שליש מהעם היהודי נרצח תוך תקופה קצרה יחסית, אי אפשר ואסור לנו  להתמודד עם עצמת האסון במחשבה רגילה ובהשקפת עולם רגילה, שעבור חטא משלמים בעונש כזה ואחר, דבר שאנו, מאמינים בני מאמינים, יודעים שיש שכר ועונש גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. אנו עומדים חסרי אונים וחסרי פשר מול הפשע המחריד הזה, שלא נתפס בהגיון וטוב שאמנם איננו יכולים להכניסו להגיון אנושי.

מצב בו נספים צדיקי-עולם ויהודים פשוטי-עם, תינוקות של בית רבן, נשים וזקנים, בהיקפים כל כך גדולים, משאירים אותנו פעורי פה ולא מאפשרים לנו למדוד את הדברים כפי דברי המדרש בפרשתנו.

בטקס סיום המסע לפולין השנה, עמדנו חברי המשלחת הגדולה של ישיבתנו במקום קבורתם של אלפי נרצחי מחנה ההשמדה הראשון חלמנו, שעות ספורות לפני חזרתנו ארצה הבאתי במילות הסיכום את הפסוק בתהילים, שאותו אימצו ללבם ניצולי שואה רבים בעלי אמונה – "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְֽדֶּךָ וֶאֱמֽוּנָתְךָ בַּלֵּילֽוֹת:" (פרק צ"ב). כשהחיים מאירים כ'בוקר', ודאי קל להודות ולהלל ולהודיע על חסדי הבורא שמטיב עמנו, אך כשחושך וצלמוות הם המציאות, קשה להודות ולשבח ולהלל את הקב"ה ואז מתחברים לקב"ה על ידי אמונת אומן שעוברת מדור לדור. ומעניין שכבר רש"י בתהילים [שם] מפרש את ה'בוקר' ואת ה'לילה' בהקשר לגלות ולגאולה:

"להגיד בבקר חסדך – בעת הגאולה: ואמונתך בלילות – ובעוד צרת הגלות להאמין בך שתשמור הבטחתך כל זה נאה וטוב".

גם הרד"ק, אחרי שמפרש את הפסוק כפשוטו על יום השבת, מביא את דברי חז"ל שהבאנו לעיל בדברי רש"י, אך מוסיף –

'בבקר' לעת הגאולה, 'ובלילות' הם הַגָּלֻיּוֹת. כלומר, כשיגיע הבוקר נגיד חסדך שתעשה עמנו בהוציאך אותנו מהגלות".

הוי אומר – כשיגיע הבוקר אחרי הלילה הארוך, אז נזכיר את חסד הקב"ה בתהליך הגאולה.

מסופר בגמרא (בבא קמא דף ס'.) על רב יוסף, שבכה על המצב בו צדיקים נספים עם רשעים. וזה לשון הגמרא:

"תאני רב יוסף, מאי דכתיב: 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר'? כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקיםתחלה, שנאמר: והכרתי ממך צדיק ורשע".

רב יוסף מתאר מצב, שבו ברגע שיש מציאות של מוות ומשחית, של שכול ומלחמה, הרי זה כתוצאה שהקב"ה כביכול שחרר את הרסן והעמיד את יסוד הבחירה החופשית כערך עליון וזה נוצל על ידי הרוצחים. הקב"ה גם לרוצחים מאפשר בחירה חופשית ואז אין הבחנה בין צדיק ורשע, בין תינוקות של בית רבן וזקנים.

הנצי"ב מוולוז'ין ניסח זאת בצורה מאוד חדה וברורה – "בחירה באדם היא למעלה מההשגחה עליונה". נורא ואיום לחשוב לאן הבחירה החופשית  הובילה אומה כל כך נאורה ומנומסת!!!

בסיס הדרשה שמביא רב יוסף מעוגן בדברי הנביא יחזקאל:

"ואמרת לאדמת ישראל, כה אמר ה', הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע" (יחזקאל כא, ח).

על זה בכה רב יוסף, כפי שהגמרא ממשיכה – "בכי רב יוסף, כולי האי נמי לאין דומין!".לרב יוסף היה קשה לקבל את התובנה, שלא רק כשהמשחית פועל ואינו מבחין בין צדיקים לרשעים, אלא הצדיקים משלמים ראשונים את המחיר. ואגב, שמענו זאת בעדויות רבות ובמקרים רבים, שהגרמנים הנאציים התנכלו ופגעו ראשונה במנהיגים, באנשי התורה, ברבנים ובאדמו"רים, ורק אח"כ ובמקביל  פגעו בשאר העם. רב יוסף נשאר עם שאלתו – וכי הצדיקים נחשבים לכלום?! וכי הם הראשנים שצריכים להיפגע? אביי בגמרא (שם) מנסה להשיב לו, אבל לא ברור מהגמרא אם רב יוסף קיבל והשתכנע.

"א"ל אביי: טיבותא הוא לגבייהו, דכתיב: כי מפני הרעה נאסף הצדיק".

תשובתו של אביי יש בה עומק, ובא לומר שלא תמיד מה שנראה בעינינו כרע המוחלט אין בו צד של טוב. הקב"ה עשה חסד עם הצדיקים, שלא ראו את הרעה והצרה שהתרגשה על עמנו. דברי אביי נכונים אולי למצב נורמלי,  אבל כשעומדים מול אימי השואה, קשה לקבל את התובנה שגם רב יוסף התקשה לקבל.

שאלה חמורה זו, כיצד יכולה הייתה השואה להתרחש בעולמו של הקב"ה, הופנתה לחזון אי"ש והוא ענה במשל. בימים ההם, כל מי שרצה לקנות חליפה לחתונה ובכלל, היה קונה בד ובא עמו לחייט ומבקש שיתפור לו חליפה. כך אני זוכר את קניית החליפה הראשונה בחיי לקראת חתונתי. לאחר שהחייט לוקח את מידות גופו של הלקוח, שולף את מספריו הגדולים ומתחיל לחתוך את הבד לגזרים. הקונה ההמום, שלא היה רגיל בכך, לא היה מבין מדוע כדי לתפור את החליפה צריך החייט לקרוע לגזרים את הבד היקר. אמר החזון אי"ש: כך הקב"ה כנראה מכין לעם ישראל 'חליפה חדשה' שונה מהגלות שבה היה עמנו נתון כאלפיים שנה. אנחנו לא רואים עדיין את 'החליפה החדשה'. יש טוענים שתקופתנו היא  'אתחלתא דחליפה', יש טוענים שכבר זו ה'חליפה' כמעט שלמה. אנחנו עדיין בוכים על הבד הקרוע, על בד כל כך יקר כקהילות הקודש הכל-כך יקרות ואיננו מבינים מדוע צריך לקרוע לגזרים את עם ישראל כדי לתפור לו 'חליפה חדשה'.

הרב צבי-יהודה קוק זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב' ובנו של הראי"ה קוק, בהתייחסו לשואה כותב:

"כל סדר ההנהגה האלוקית אינו גלוי לנו לעשות חקירות בעניין השואה הוא מעשה ילדות צריך לזכור כי לא 'מחשבותי מחשבותיכם' " (שיחות הרב צבי יהודה בנושא השואה ערוך על ידי הרב אבינר).

מקור דבריו של הרב צבי יהודה הוא בספר ישעיהו פרק נ"ה:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְקֹוָֽק: כִּֽי־גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶֽם".

וכבר משה רבנו עליו השלום רצה להבין ולדעת את דרכי הבורא –

"וְעַתָּה אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת־דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּֽה" (שמות פרק ל"ג פסוק י"ג) ומשה רבנו נענה, שיוכל להבין את דרכו של הבורא רק אחרי התרחשותם של האירועים – "וַהֲסִרֹתִי אֶת־כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת־אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאֽוּ" (פרשת כי תשא).

אע"פ שהרב צבי-יהודה טען, שלנסות להבין את השואה זה מעשה ילדות, הוא  ראה בשואה 'ניתוח הכרחי' שעם ישראל נאלץ לעבור ערב גאולתו. הוא היה בוכה בכל פעם שדיבר על כך, אך לטענתו השואה הייתה טיפול אלוקי, בדרך של ניתוח נורא של גלות ארוכה וקשה ולצורך סגירת הגלות היינו צריכים לעבור ניתוח קשה נורא ואיום אבל כל זאת לצורך ריפוי הכרחי.

הרב עמיטל זצ"ל, ראש ישיבת 'הר עציון', שהיה פליט שואה בעצמו, לא קיבל את התאוריה של הרב צבי-יהודה והעדיף את רעיון השתיקה. ב'רעיון השתיקה' כוונתו הייתה כנראה לעמוד מול האסון כפי שאהרון עמד מול מות שני בניו – "וידם אהרון". לא תמיד אדם קרוץ חומר יכול להבין את דרך התנהלות העולם.

בשם הרבי מקוצק אומרים, שאם היה מבין כל מה שהאלוקים רוצה ועושה בעולם, אז לא היה נקרא אלוקים. בדרך זו מצאנו בתוך הספר 'אש קודש' (עמ' קל"ט)  של מי שהיה בתוך התופת בגטו ורשה הרב קלונימוס שפירא הי"ד האדמו"ר מפשיאסצנה:

"הן אמת שיסורים כמו אלה שאנו סובלים עתה באים רק לכמה מאות שנים אבל מכל מקום איך נרצה להבין את מעשה ה' אם גם קלח אחד של עשב שעשה ה' לא נבין.. ."

הרב יוסף כהנמן, ראש ישיבת פוניבז', שהיה ניצול שואה בעצמו ופעל רבות להנצחת השואה, ראה דווקא בחורבן ובגלות סימן מובהק שהגאולה קרובה. בתשעה באב לפני שבעים שנה בתש"ז, לאחר שסיימו את הקינה "אלי ציון ועריה כמו אשה בציריה" אמר בהתרגשות דבר גדול: "צריך להבין קינה זו, שהרי לכאורה הדברים תמוהים, כי אנו אבלי ציון מקוננים ובוכים על החורבן, בעוד האשה אמנם בוכה בגלל הכאבים שסובלת מהם, אבל הרי אחרי הכאב תהא שמחה גדולה. הלידה בכאבים הם רק הקדמה ללידה הצפויה. אם כן שאל הרב מפוניבז', איזו השוואה עושה הפייטן? – אלא ענה הרב, שאנו מאמינים שהחורבן והצרות הם בבואה והקדמה לגאולה וללידה מחדש של עם ישראל. ידוע לכולם שהרב מפוניבז' תלה את דגל המדינה בכל יום העצמאות בישיבה ומסר נפשו על כך שהקיצוניים בבני ברק לא יורידו את הדגל.

נגענו בקצה קצהו של נושא כל כך טעון ומורכב, לנסות להבין כל זה למה היה לנו? והתשובה לעניות דעתי היא מתוך דברי הנביא עמוס "לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא".

נשמח במה שזכינו לאחר השואה, לתקומת מדינת ישראל וקבוץ גלויות. נפיק את הלקחים ואת המסר של הגנה על מדינתנו היקרה, נעשה הכול כדי להמשיך את  מסורת ישראל אותה רצו לעקור אויבי עמנו, נחזק את שורשנו ונעמיק את האהבה בין איש לרעהו ובע"ה נשיר שיר חדש על גאולתנו ופדות נפשנו. בכל יום ובפרט ביום העצמאות הקרב ובא עלינו לטובה בשבוע הבא.

שבת שלום וחג עצמאות שמח לכל בית הישיבה ולכל עם ישראל.