עשרה בטבת - ערב שבת קודש פרשת ויחי ה'תשפ"ה

הרב משה צבי וקסלר

המכנה המשותף לצום יום הכיפורים ולצום 'עשרה בטבת' היא העובדה, שבשני הצומות הללו ייתכן ונצום ביום שישי, וכפי שיוצא השנה.

כאשר חז"ל קבעו את המועדים על ידי ראיית הלבנה ועל ידי בית הדין, עשרה בטבת יכול היה לחול אף בשבת-קודש ואז צמו צום מלא גם בשבת. בזמננו, כאשר לוח השנה קבוע, עשרה בטבת לא ייצא בשבת, אולם יכול בהחלט לחול ביום ששי, ואע"פ שהצום גולש לשבת, בכל אופן צמים ומסיימים את הצום בקידוש של ליל שבת.

הסיבה שצום זה הוא הצום היחידי שבו אף נכנסים לשבת-קודש בתענית, הוא משום הכתוב ביחזקאל (כ"ד, א'-ב'), המקבל נבואה ביום עשירי לחודש טבת שהוא החודש העשירי ושם נאמרות המילים "בעצם היום הזה" –

"ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לאמר: בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה".

דברים אלו כתב בספרו על התפילות רבי דוד אַבּוּדִרְהַם, שחי לפני כשש-מאות שנה בספרד, וזה לשונו –

"וחילוק יש ביניהם, שארבעת הצומות הם נדחין לפעמים כשחלו בשבת חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת אבל הוא חל לפעמים ביום ששי ומתענין בו ביום ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחז' כד ב) 'בעצם היום הזה' כמו ביום הכפורים. ושאר הצומות אינן חלין לעולם ביום ששי".

בכל שנה אנו שומעים קולות בציבור, בעיקר לאלה השייכים למגזר הציוני-דתי, השואלים ותוהים בקול האם לא הגיע הזמן לבטל בימינו את הצומות הקשורים לחורבן הממלכה היהודית ובנין בית המקדש?

אמנם, לדאבון ליבנו בית המקדש עדיין חרב ושועלים מהלכים בו, אך עם-ישראל חזר לארצו וירושלים איננה שוממה מבניה והנבואה של זכריה "עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים" מתקיים לעינינו.

אין זו הפעם הראשונה שעם-ישראל שואל שאלה זו. שאלה זו שאלו יהודי בבל על תשעה באב לפני למעלה מאלפיים שנה, בזמן שהחל בניית הבית השני בתקופת זכריה הנביא –

"ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך היה דבר ה' אל זכריה בארבעה לחדש התשעי בכסלו :  וישלח בית אל שר אצר ורגם מלך ואנשיו לחלות את פני ה' : לאמר אל הכהנים אשר לבית יהוה צבאות ואל הנביאים לאמר האבכה בחדש החמשי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים : ויהי דבר ה' צבאות אלי לאמר : אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתני אני : וכי תאכלו וכי תשתו הלוא אתם האכלים ואתם השתים :  הלוא את הדברים אשר קרא ה' ביד הנביאים הראשנים בהיות ירושלם ישבת ושלוה ועריה סביבתיה והנגב והשפלה ישב (זכריה ז', א'–ז').

הנביא מספר, שיצאה משלחת מבבל ובה אנשים שרים וחשובים [לא מוזכר מי שלח אותם] להיפגש עם הכוהנים והנביאים בירושלים ולהעלות בפניהם את הדילמה הזו.

האברבנאל מסב את תשומת לבנו לכך, שהשאלה של השרים הבבלים הייתה רק על תשעה באב ולא על שאר הצומות שקשורים לחורבן בית המקדש כמו עשרה בטבת שנקבע על תחילת המצור על ירושלים בבית ראשון. והשאלה שלהם לגבי תשעה באב הייתה על שני נושאים – האחד, האם צריך להמשיך לבכות על החורבן הראשון כאשר הבנייה של בית שני בעיצומה, והשאלה השניה - האם צריך גם עכשיו לצום לזכר חורבן בית ראשון?

נשים לב, שהשואלים היו אנשי בבל שלא עלו לארץ ישראל ונשארו בגלות עם אנשים נוספים. ועל כך מתריס וזועם כנגדם רבי יצחק דון אברבנאל –

"...מה ראו בני הגולה בבבל שלא עלו לבניין בית שני בהיותם קרובים לירושלים?".

נעיר, שהמרחק בין בבל לירושלים גם לזמנם לא נחשב רחוק מדי. ומה נאמר היום, שבטיסה של כמה שעות יכול אדם להגיע לארץ מכל מקום בעולם.

בהמשך דבריו של האברבנאל על אנשי בבל, אנו חשים את אותה טענה ופליאה על אלו שלא עולים לארץ גם בימינו –

"והנה, כל אדם יבחר לשבת בארצו ונחלתו חפשי ובן חורין מלשבת גר ועבד בארץ נוכרייה כל שכן בהיות ביניהם יראי ה' וחושבי שמו ולמה א"כ שבו מאחריו. הלא היו יודעים שהדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה (כתובות קי, ב) והדר בארץ ישראל מוחלין לו על כל עונותיו (שם קיא, א) ושאר הדברים שזכרום חכמים ז"ל במעלת הדרים בארץ ישראל וכבר שאל זה מלך כוזר אל החבר והשיבו הובשתני מלך כוזר בשאלתך זאת...".

לדעת האברבנאל, היו להם כשבע סיבות או 'תירוצים' מדוע לא לעלות [המעוניין יעיין בפירושו על זכריה שם] והמכנה המשותף לכל הסיבות הללו היא חוסר אמון שאכן התהליך של שיבת ציון נכון ראוי ויש לו היתכנות לטווח ארוך.

ובלשונו של האברבנאל –

"והייתה שאלתם זאת לפי שפקידת בבל כאפס ותוהו נחשבה לעיניהם, ומתוך תשובת השם למדנו שלא היו בני בבל מחשיבים פקידת בית שני... והנה ענין שאלתם [נבעה מכך] שבני בבל חשבו שהיה בנין אנשי בית שני פעל בטל כיון שהקדושה והשכינה לא תמצא שמה ולא יהיה ענין הבית ההוא כי אם כעניין בית הכנסת שהיה להם בבבל שכל אחד מהם וגם כל אשר היו בגולה היו מקדש מעט ובית תפלה לאלקים...ולכן שלחו לשאול האם יבכו בחדש החמישי כאשר היו עושים בהיותם בגלות כאילו גם עתה היה הדבר גלות בהחלט בעיניהם".

מסתבר לדעת האברבנאל, שכל שאלתם הייתה רק על תשעה באב, מה שאין כן על שאר שלשת הצומות הקשורות לחורבן הבית שעליהם לא שאלו. והסיבה היא, שבאמת לדעתם היה ראוי שיתבטלו, משום שעם-ישראל חזר לארצו, אמנם לא כולם ואפילו לא רובם, אך זה מספיק כדי לבטל את הצומות 'עשרה בטבת', 'שבעה עשר בתמוז' ו'צום גדליה'. וזה לשונו –

"...לפי שאלה שלשה הצומות כיון ששבו בני יהודה לירושלם וחזרה אבדה לבעליה יהיה מן הראוי שיתבטלו. הנה נשאר הספק על החדש החמישי שבו נשרף בית ה' וגלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה".

משום שעדיין המצב לא מזהיר מכל הבחינות והם לא האמינו בתהליך הזה של שיבת ציון ובכל אופן הם שאלו, חל איזה שינוי במציאות ולכן שאלו –

"אם יבוטל הבכי ההוא מאחר שהייתה ירושלים בידיהם והם מתעסקים בבניין הבית...ואמרו שהיה זה הספק אצלם בעניין הבכי בלבד אבל בעניין הצום שלא היו שואלים דבר לפי שהם יינזרו ויבדלו מכל מאכל ומשתה כמו שעשו מן הגולה ועד הנה כי היה דעתם שהצום והנזירות מהמאכל היה ראוי שלא יחדלו ממנו עד אשר ישיב השם שבות עמו מארבע כנפות הארץ".

הנביא זכריה לא מתייחס ישירות לשאלתם ואינו עונה האם כן צריך לצום או לא, אלא מדגיש לשם מה צמים ומתאבלים, וזאת כדי להזכיר להם איך הגיעו לחורבן, שהרי זה לא בא בחלל ריק, אלא מתוך כך שלא שמעו בקול הנביאים ולא שיפרו את דרכם. הם לא הפנימו שהקב"ה רוצה בעיקר את ה'בין אדם לחברו', וזה לשון הנביא (שם) –

" כה אמר ה' צבאות לאמר משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו :  ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם :  וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת ואזניהם הכבידו משמוע : ולבם שמו שמיר משמוע את התורה ואת הדברים אשר שלח ה' צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשנים ויהי קצף גדול מאת ה' צבאות :  ויהי כאשר קרא ולא שמעו כן יקראו ולא אשמע אמר ה' צבאות :  ואסערם על כל הגוים אשר לא ידעום והארץ נשמה אחריהם מעבר ומשב וישימו ארץ חמדה לשמה".

לדעת האברבנאל, תשובת הנביא הייתה מחשש שעצם השאלה מרפה את ידיהם של בוני ירושלים והמקדש והיה נחוץ להבהיר להם שהצום והבכי הוא אמצעי ולא מטרה כדי לעורר את האדם לתשובה ולמעשים טובים, וזה לשונו –

"ובעבור שבזה היו מרפים ידי המחזיקים בבניין הבית לכן צווה השם להשיב אליהם שהצום והמספד לא היה הכרחי לעניינם כי אם הטבת המעשים וקיום המצות ואם כה יעשו אותם אשר שבו בפקידה תשוב השכינה בתוכם ויתמידו לשבת בארץ ה' ויתקבצו אליהם אחיהם אשר בגולה ותתברך האדמה והאומות כולם ילכו אליהם ויתברכו בהם...".

וכן כותב הרמב"ם (הלכות תעניות ה', א') –

"יש...ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב...".

הזכרנו לעיל, שישנם קולות בקרבנו המבקשים לבחון במציאות החדשה של חזרתנו לארצנו את כל נושא הצומות הקשורים לחורבן ירושלים ובית המקדש מלבד תשעה באב, וקולות אלה מסתמכים על הגמרא (ראש השנה י"ח:), שם מביאים מאמר בשמו של רבי שמעון חסידא על סמך הפסוק בזכריה (פרק ח'), שכל הצומות יהפכו לבית יהודה לששון ולשמחה –

"כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה".

ולכאורה, יש כאן סתירה בפסוק, כי מצד אחד הכתוב קורא לימים אלה 'צום' ומצד שני קורא להם 'ששון ושמחה'. על כך עונה הגמרא –

"בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין. אי הכי, תשעה באב נמי! - אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".

ומסביר רש"י, שמאמרו של רבי חמא בר ביזנא בשם רבי שמעון חסידא מדבר על תקופה שאין בית המקדש קיים ויש שלום והכוונה – "...שאין יד הגויים תקיפה על ישראל" - ואז הם יהיו לששון ושמחה.

מסביר רש"י –

"ליאסר בהספד ובתענית".

ומתי כן מתענים? כשיש שמד, גזירת מלכות, ואז חובה להתענות.

ומה קורה במצב ביניים? –

"אין שמד ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין."

איך מגדירים את המצב היום בארץ ישראל?

הרי כולם מודים, שאין 'שמד' למרות שנשמעים קולות קיצוניים שרוב הציבור מתנער מהם שגיוס לצבא הגנה לישראל הוא בבחינת 'שמד', ברם אני בטוח שגם אותם קיצוניים שמתנגדים לגיוס חרדים לצבא לא מתכוונים למה שחז"ל התכוונו ב'גזירות הגויים' שלא לשמור שבת או לעבוד עבודה זרה וכו' ולכן אפשר להגדיר את ימינו שאין שמד, וגם אין יד הגויים תקיפה עלינו ויש שלטון יהודי בארץ ישראל. ממילא יש שלום ואין שמד, ועל כן יוצאים קולות אלו מהציונות-הדתית ואומרים שזה הזמן לבטל את התענית חוץ מתשעה באב, אך אין לכך הסכמה רחבה, לא רק בציבור החרדי אלא גם בקרב רבני הציונות הדתית.

יש להתפלל, שיתקיימו בנו אי"ה דברי הנביא זכריה בפרק ח' הפונה בדברי עידוד לעם בתחילת הבניה של בית המקדש בירושלים טרם השלמתה –

"כֹּֽה־אָמַר֘ יְקֹוָ֣ק צְבָאוֹת֒ תֶּחֱזַ֣קְנָה יְדֵיכֶ֔ם הַשֹּֽׁמְעִים֙ בַּיָּמִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֵ֖ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה מִפִּי֙ הַנְּבִיאִ֔ים אֲ֠שֶׁר בְּי֞וֹם יֻסַּ֨ד בֵּית־יְקֹוָ֧ק צְבָא֛וֹת הַהֵיכָ֖ל לְהִבָּנֽוֹת:(י) כִּ֗י לִפְנֵי֙ הַיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם שְׂכַ֤ר הָֽאָדָם֙ לֹ֣א נִֽהְיָ֔ה וּשְׂכַ֥ר הַבְּהֵמָ֖ה אֵינֶ֑נָּה וְלַיּוֹצֵ֨א וְלַבָּ֤א אֵין־שָׁלוֹם֙ מִן־הַצָּ֔ר וַאֲשַׁלַּ֥ח אֶת־כָּל־הָאָדָ֖ם אִ֥ישׁ בְּרֵעֵֽהוּ: וְעַתָּ֗ה לֹ֣א כַיָּמִ֤ים הָרִֽאשֹׁנִים֙ אֲנִ֔י לִשְׁאֵרִ֖ית הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה נְאֻ֖ם יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת: כִּֽי־זֶ֣רַע הַשָּׁל֗וֹם הַגֶּ֜פֶן תִּתֵּ֤ן פִּרְיָהּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּתֵּ֣ן אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְהַשָּׁמַ֖יִם יִתְּנ֣וּ טַלָּ֑ם וְהִנְחַלְתִּ֗י אֶת־שְׁאֵרִ֛ית הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֶת־כָּל־אֵֽלֶּה וְהָיָ֡ה כַּאֲשֶׁר֩ הֱיִיתֶ֨ם קְלָלָ֜ה בַּגּוֹיִ֗ם בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ וּבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כֵּ֚ן אוֹשִׁ֣יעַ אֶתְכֶ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם בְּרָכָ֑ה אַל־תִּירָ֖אוּ תֶּחֱזַ֥קְנָה יְדֵיכֶֽם:כִּ֣י כֹ֣ה אָמַר֘ יְקֹוָ֣ק צְבָאוֹת֒ כַּאֲשֶׁ֨ר זָמַמְ֜תִּי לְהָרַ֣ע לָכֶ֗ם בְּהַקְצִ֤יף אֲבֹֽתֵיכֶם֙ אֹתִ֔י אָמַ֖ר יְקֹוָ֣ק צְבָא֑וֹת וְלֹ֖א נִחָֽמְתִּי: כֵּ֣ן שַׁ֤בְתִּי זָמַ֙מְתִּי֙ בַּיָּמִ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְהֵיטִ֥יב אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם וְאֶת־בֵּ֣ית יְהוּדָ֑ה אַל־תִּירָֽאוּ:"

וכאן חוזר הנביא זכריה, שכל זה מותנה שישנו את דרכם בתחום של 'בין אדם לחברו', שזה הבסיס של תורת ישראל –

"אֵ֥לֶּה הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ דַּבְּר֤וּ אֱמֶת֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ אֱמֶת֙ וּמִשְׁפַּ֣ט שָׁל֔וֹם שִׁפְט֖וּ בְּשַׁעֲרֵיכֶֽם: וְאִ֣ישׁ׀ אֶת־רָעַ֣ת רֵעֵ֗הוּ אַֽל־תַּחְשְׁבוּ֙ בִּלְבַבְכֶ֔ם וּשְׁבֻ֥עַת שֶׁ֖קֶר אַֽל־תֶּאֱהָ֑בוּ כִּ֧י אֶת־כָּל־אֵ֛לֶּה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖אתִי נְאֻם־יְקֹוָֽק".

נשים לב, שאין אף מילה על שמירת שבת או כשרות, למרות שגם בזה היו צריכים חיזוק משמעותי, בכל אופן התעניות יתבטלו בשינוי החברתי הפנימי והאמיתי –

"כֹּֽה־אָמַ֞ר יְקֹוָ֣ק צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ".

ומסיים, שבעקבות זה לעתיד לבוא יבואו עמים רבים לירושלים –

"וּבָ֨אוּ עַמִּ֤ים רַבִּים֙ וְגוֹיִ֣ם עֲצוּמִ֔ים לְבַקֵּ֛שׁ אֶת־יְקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת בִּירוּשָׁלִָ֑ם וּלְחַלּ֖וֹת אֶת־פְּנֵ֥י יְקֹוָֽק:  כֹּֽה־אָמַר֘ יְקֹוָ֣ק צְבָאוֹת֒ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔מָּה אֲשֶׁ֤ר יַחֲזִ֙יקוּ֙ עֲשָׂרָ֣ה אֲנָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל לְשֹׁנ֣וֹת הַגּוֹיִ֑ם וְֽהֶחֱזִ֡יקוּ בִּכְנַף֩ אִ֨ישׁ יְהוּדִ֜י לֵאמֹ֗ר נֵֽלְכָה֙ עִמָּכֶ֔ם כִּ֥י שָׁמַ֖עְנוּ אֱלֹהִ֥ים עִמָּכֶֽם".

אמן כן יהי רצון!

שבת שלום ובתפילה ובתקווה שזה הצום האחרון לפני בניית בית המקדש והגאולה השלמה במהרה בימינו.