פרשת אמור - 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'

לפני שבע שנים, בחודש אלול ה'תשע"א, נרצחו אב ובנו תושבי קריית-ארבע, אשר ויונתן פלמר הי"ד, על ידי שוטר פלסטיני שהשליך אבנים ממכוניתו לעבר מכוניתם. כתוצאה מכך איבד הנהג שליטה והרכב התדרדר לתהום וכך מצאו את מותם אשר בן העשרים-וחמש ובנו יונתן התינוק הי"ד. השניים הובאו למנוחות בבית הקברות העתיק שבחברון והסבא, הרב מאיר פרץ, דיבר מדם לבו לפני שחתנו ונכדו נטמנו באדמה בחברון וזעק: "איך אותו רוצח שפל יכול להרוג אב ובנו בבת אחת? הרי התורה הקדושה אוסרת אפילו לשחוט בעלי חיים אב ובנו! אז כיצד העז אותו רוצח שפל, שראה לפניו אב ותינוק ברכב, לפגוע בהם מתוך מטרה לרצחם נפש?!".

כאבו הגדול של הסבא והבאת הראיה מכך שהתורה אוסרת באיסור לאו לשחוט למטרת אכילה אב ובן ביום אחד, נלקח מפסוק בפרשתנו –

"וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד" (כ"ב, כ"ח).

ואמנם, המדרשים לוקחים את האיסור המיוחד הזה באופן רחב ועקרוני, שאין המדובר רק באיסור נקודתי של שחיטת שור ושה אב ובנו, אלא על כל ההיסטוריה היהודית שאויבי ישראל בכל הדורות ביקשו להשמיד ולהרוג אבות ובנים וזה לשון המדרש (ויקרא רבה):

"אמר ר' ברכיה בשם ר' לוי: כתיב (משלי יב) יודע צדיק נפש בהמתו זה הקדוש ברוך הוא  שכתוב בתורתו 'שור או כשב או עז', ורחמי רשעים אכזרי זה המן הרשע דכתיב (אסתר ג) 'להשמיד להרוג ולאבד'. א"ר לוי אוי להם לרשעים שהם מתעסקין בעצות על ישראל וכל אחד ואחד אומר עצתי יפה מעצתך. עשיו אמר שוטה היה קין שהרג את אחיו בחיי אביו ולא היה יודע שאביו פרה ורבה אני איני עושה כן אלא יקרבו ימי אבל אבי, פרעה אמר שוטה היה עשו שאמר (בראשית כז) יקרבו ימי אבל אבי ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו, אני איני עושה כן, אלא עד דאינון דקיקין תחות כורסיה אמהון אנא מחנק יתהון הה"ד (שמות א) וראיתם על האבנים וגו' כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, המן אמר שוטה היה פרעה שאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולא היה יודע שהבנות נישאות לאנשים ופרות ורבות מהם, אני איני עושה כן אלא להשמיד להרוג ולאבד…" (פרשת אמור, פרשה כ"ז, סימן י"א).

בשבוע שעבר מדינת ישראל ציינה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה וכן את יום הזיכרון לחיילי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, מילים מכובסות לרציחתם של אנשים נשים וטף ביום אחד. רק השנה נרצחו בביתם ביישוב נווה-צוף בני משפחת סלומון הי"ד ועוד ועוד מקרים דומים לצערנו. קריאתו המרגשת של הסבא הרב פרץ מצטרפת לאלפי הקרבנות, בני משפחה אחת, שנרצחו באכזריות הורים וילדיהם במשך ההיסטוריה היהודית. זעקת הסבא פנתה להקב"ה, שינקום נקמת דם עבדיו השפוך ויחוס עלינו, בדיוק כמו שציווה בתורתו על האיסור לא לשחוט את האב והבן ביום אחד.

ישנו מדרש, שבו משה רבינו תובע מהקב"ה מה שהוא תובע מאתנו, שלא נשחט אב ובן בצאן ובבקר וגם מזהיר את אומות העולם וזה לשון המדרש  המיוחד הזה:

"שוב פתח משה ואמר: ווי על זיו המקדש איך חשך. ווי כי הגיע זמנו להיחרב וההיכל להישרף, ותינוקות של בית רבן נהרגים ואבותיהם הולכים בשבי, בגלות ובחרב. שוב פתח משה ואמר: שבאים בחייכם! אתם ההורגים, אל תהרגו הרג אכזרי ואל תעשו כיליון גמור ואל תהרגו בן בפני אביו ובת בפני אִמָּהּ. כי תבוא השעה שאדון השמים יבוא אתכם בחשבון! והכשדים הרשעים לא עשו כן, אלא היו מושיבים את הבן בכנפי אמו ואומרים לאביו: קום שחוט אותו. בכתה אמו ונשרו דמעותיה עליו ואביו תלה את ראשו. ועוד אמר לפניו: רבש"ע כתבת בתורתך (ויקרא כ"ב) ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה ואתה שותק" (איכה רבה (וילנא) פתיחתות, פתיחתא כ"ד).

פסוק מיוחד זה טומן בחובו השקפת עולם של זהירות, כדי שלא נבוא למצב של 'אותו ואת בנו' וזאת רואים אפילו אצל יעקב-אבינו, שהמדרש מסביר מדוע פיצל את אנשיו מול עשיו, וזה לשון המדרש:

"ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו" (בראשית לב ט) – באותה שעה אמר אבינו יעקב לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כתבת בתורתך: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב כח) – אם יבוא רשע זה ויאבד את בני ואת אימותם כאחת, ספר תורה שאתה עתיד ליתן על הר סיני מי יקרא בו? בבקשה ממך, הצילני נא מידו שלא יבוא ויכני אם על בנים, שנאמר: "הצילני נא".

כשמתבוננים באיסור מיוחד זה של התורה בפרשתנו, אנו מוצאים גישות שונות לנסות להבין מה הטעם ללאו הזה. הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג', פרק מ"ח) מנמק זאת באיסור 'צער בעלי חיים', שגם לבעלי-חיים יש צער כשהורגים את פרי  בטנם, וזה לשונו:

"…וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להישמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר ב"ח, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם, והיה זה הדין מיוחד בשור ושה, מפני שהם מותר לנו אכילתם מן הבייתות הנהוג לאכלם, והם אשר תכיר מהם האם את הולד".

הרמב"ם טוען, שמאותה סיבה התורה אסרה לקחת את הביצים לעיני האם ולכן צוותה "שלח תשלח את האם" ורק אז "את הבנים תקח לך". וזה לשונו בהמשך שם:

"…וזהו הטעם ג"כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים".

ומסכם הרמב"ם את סיבת האיסור על האדם בשני האיסורים הללו וכותב –

"…ואם אלו הצערים הנפשיים חסה תורה עליהם בבהמות ובעופות – כל שכן בבני אדם…".

ברם, דברי הרמב"ם הללו שיש בהם רחמים ו'צער בעלי חיים', סותרים את דבריו בהלכות תפילה, המבוססים על המשנה בברכות, שאסור לומר שסיבת איסור 'קן ציפור' משום שמרחמים על הציפור – וזה לשונו:

"מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו, מפני שמצוות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר" (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט', הלכה ז').

רבים ניסו ליישב את הרמב"ם הקשה הזה, הסותר עצמו, ונראה לעניות דעתי לומר, שלדעת הרמב"ם המטרה של התורה כן לפתח בנו את הרגישות לצערם של בעלי החיים, אך מי שאומר זאת משתקין אותו, כי יש דברים שגם אם הם נכונים אין ענין להכריז על כך בפומבי, כפי שניתן לדייק במשנה (ברכות ל"ג:) –

"האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב ייזכר שמך, מודים מודים – משתקין אותו".

רעיון דומה מצאנו בפטירתו של רבי, שגרם לזעזוע כבד וחכמים גזרו תענית על הציבור, כפי שהגמרא מספרת (כתובות ק"ד.):

"ההוא יומא דנח נפשיה דרבי, גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי, ואמרי: כל מאן דאמר נח נפשיה דר', יידקר בחרב".

חכמים גזרו שמי שיגיד 'רבי מת' יידקר בחרב, ונשאלת השאלה מדוע? הרי רבי אכן מת? אלא, חכמים לא רצו שאנשים ידברו על כך, כדי לא לגרום לזעזוע בציבור.

הרמב"ן (דברים כ"ב, ו' – על מצוות 'שלוח הקן') חולק על הרמב"ם וסובר, שאיסור זה לא בא למנוע צער בעלי חיים, אלא בא ליצור רגישות אצלנו. וזה לשונו:

"…לומר, שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב א) טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות."

גישה מיוחדת מצאנו אצל רבי שמשון רפאל הירש על פסוקנו, בו הוא קובע, שהסיבה לאיסור זה כדי שבשעה שנאכל בשר, נאפשר ל'בן' של בעל החיים לחיות עוד יום אחד בזכות מולידו ולא להמיתם באותו יום. הדבר אף בא ללמדנו לשים גבולות גם בשעה שאנו למעשה אוכלים את הבהמה. נראה את לשונו:

"ההתחשבות בבחינות האנושיות של חיי הבהמה היא היסוד של דין "אותו ואת בנו". אך דין זה נוהג גם בחולין – בשעת הכנת סעודה רגילה של בשר; ללמדנו, ששולחנו של יהודי דומה למזבח מבחינת תכליתו המוסרית. והואיל ורק שחיטה אסורה, ולא נחירה וכל המתה אחרת, הרי מוכח שהאיסור איננו מחמת רחמנות, כדי לחוס על רגשות הבהמה וכדומה. אלא זה טעמו של דבר: שעה שאנחנו הופכים חיי בהמה למזוננו – באמצעות המתה – ניתן יום אחד לוולד בזכות אמו, לאם בזכות בנה; כך נזכור את רעיון האנושיות באותו רגע, שבו הננו מייעדים בהמה להתבולל בעצמיותנו ".

ויש לשאול, מדוע האיסור הזה נכתב דווקא סמוך לפרשת המועדים, והרי לכאורה אין קשר בין האיסור הזה לדיני החגים?

עונה על כך הנצי"ב מוולוז'ין בספרו "העמק דבר" (ויקרא כ"ב, כ"ח):

"אזהרה זו מיוחדת ביותר בימי המועדים, דאז צריך לחקור אחר זה ולהיזהר אולי הוא אותו ואת בנו, משא"כ בכל השנה.. ".

לדעת הנצי"ב, תקופת המועדים החגיגית שמרבים להביא בה קרבנות, עלולה לאבד בנו את הרגישות בכל מה שקשור לבעלי חיים, על כן ציוותה התורה שלא נשחט את האב והבן באותו יום.

לסיום, פסוק זה טבוע עמוק בזיכרוני עוד בהיותי מחנך בישיבת בני עקיבא נתניה לפני שנים רבות, כאשר התפלל אתנו יהודי שריד מהשואה האיומה וביום הזיכרון לשואה ולגבורה, או כשהגענו לפסוק הזה בתורה, לא אמר דבר ורק נאנח אנחה כבדה וקרא בהדגשה ובסימן שאלה ותמיהה גדול – "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד??!! ריבונו של עולם!!!".

נתפלל להקב"ה, שפסוק זה יהיה לדרשה וללימוד עבורנו כיצד להביא קרבנות מבעלי החיים – ולא ח"ו 'קרבנות' מקרבנו.

שבת שלום ובשורות טובות לכל בית הישיבה!