פרשת אמור - מריבות וסכסוכים ומה שביניהם

בסוף פרשתנו מופיע סיפור עונשו של המקלל שהוצא להורג. מדוע התורה מוצאת לנכון להביא את סיפור הוצאתו להורג? מה אפשר ללמוד ממנו ומה חשיבותו?

נרמוז רק, שלדעתנו עיקר המסר בסיפור, כפי שהובא עם פרטיו הנעלמים, נמצא בסוף הסיפור בעונשו של המקלל. על שאלות אלה נענה בסוף המאמר, לאחר שנלמד את הסיפור עצמו על פי חז"ל והפרשנים השונים, מכיוון שלא ניתן להבין מה קרה פה בלי הניסיון לדלות בין המילים הבודדות של הפרשה מה התרחש כאן ומה חטאו של האדם הזה שאפילו שמו לא נזכר.

לדעת חז"ל, האירוע הזה היה סמוך לאירוע של מקושש עצים ביום השבת וזה מקור הסמיכות של הסיפור לעריכת לחם הפנים שהיה בשבת. מה קרה שם בדיוק? מדוע מופיעים שמותם בקודים "בן אישה ישראלית" ו"בן איש מצרי"? על איזה רקע קילל המקלל ומדוע? מדוע ציינה התורה רק את שמה של אם המקלל? מדוע התורה מדגישה בסוף, שבני ישראל עשו כאשר צווה ה' – האם הייתה אפשרות חלילה שלא יעשו כדבר ה'? מה ניתן ללמוד מסיפור זה לדורות?

כבר המילה הראשונה, בו פותחת התורה את סיפור המקלל מעוררת שאלה בחז"ל –

"וַיֵּצֵא בֶּן־אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן־אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּֽמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי: (יא) וַיִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת־הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת־ דִּבְרִי לְמַטֵּה־דָֽן".

רש"י מביא את דעת חז"ל, ששואלים על המילה הראשונה 'ויצא':

"…מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו 'איש על דגלו באותות לבית אבותם' כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף" (רש"י ויקרא פרשת אמור פרק כ"ד, פסוק י').

רש"י מביא שלש דעות בחז"ל, הלומדים כמה תובנות מהמילה 'ויצא'. אמנם יש לומר, שלפי פשוטו של מקרא וכפי שמובא ב'אבן-עזרא', המקלל יצא מתוך אוהלו. לעומתו, חז"ל הבינו שאם התורה מצאה לנכון לציין פרט זה למרות שאין בכך שום צורך, הרי כוונת התורה ללמד אותנו דבר-מה. הדעה הראשונה של רבי לוי באה לציין כבר בתחילה  את חומרת מעשיו ולכן אמרה, שהאדם הזה 'יצא מעולמו', כלומר שילם בחייו ובחיי העולם הבא שלו. דעה זו מחברת בין סיום הקטע הקודם בתורה "כִּי קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק־עוֹלָֽם" .

הדעה השנייה של רבי ברכיה היא, שהתורה הסמיכה את פרשת המקלל לפרשת לחם הפנים לומר לנו, שהאדם הזה היה בז למצוות לחם הפנים וממנו לכל דבר שבקדושה. אחד מן השומעים לא יכול היה להבליג על חילול השם ותגובתו גרמה למריבה שהגיעה עד משה ולכן נענש.

ואילו הדעה השלישית, שהובאה במתניתא, היא שהאדם הזה קילל את השם המפורש על רקע אישי, כי לא ניתן לו להתגורר בנחלת דן, היות והוא היה אמנם בן לאם ישראלית, אך חלוקת הנחלות נעשית לפי האב ואביו של המקלל היה מצרי ולכן לא היה יכול לקבל נחלה בשבט דן ועל כך כעס וקילל (עיין ברש"י וברמב"ן ועוד על כך שהתגייר ומשמעות העניין שהרי אמו הייתה ישראלית).

ר' יוסף בכור הוא כנראה בעל התוספות רבי יוסף ב"ר יצחק מאורליאנס שבצרפת. חי במאה הי"ב וידוע בעיקר בזכות פירושו לתורה שנוטה באופן מובהק לפשט. בפירושו לפסוקים שלנו כותב טעם אחר לקללת המקלל וזה על סמך הכתוב 'והוא בן איש מצרי' וכך לשונו:

"…וזה גרם לו שבירך את השם, כי מצרים מבזים שם שמים, כמו שאמר פרעה: 'מי ה' אשר אשמע בקולו'". אביו כידוע היה אדם שמשה רבנו הרגו והטמינו בחול.

לדעת זקנים מבעלי התוספות – "אמר לו חברו: אביך המצרי משה הרגו. אמר לו: במה אמר לו בשם המפורש כדפרשינן מיד ויקוב את השם ויקלל:"

הש"ך רבי שבתי כהן, תלמידו של מרן רבי יוסף קארו בספרו על התורה, מביא פן פסיכולוגי שהמריבה רק חשפה מה היה בתוכו – "אפיקורסיות שהיתה בו בכח יצאה לפועל מתוך מריבה" (שפתי כהן, ח"ב, נט ע"א)

ר' חיים פלטיאל, תלמיד חבר של המהר"ם מרוטנברג (נפטר לפני כשבע-מאות שנה, נהג לחתום את שמו "חיים פלטיאל תולעת") סבור, שהרקע לקללה היה משום שהספור סמוך ל -"…'דבר אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך', וכשהלך משה לגבות שמן למנורה לא רצה לגבות ממנו שלא [היה] מבני ישראל כי הוא היה מצרי ועמד וגידף".

שאלנו בפתיחה למאמרנו, מה ניתן ללמוד מסיפור זה לדורות? שאלה זו שואלרבנו בחיי וזה לשונו:

"ואני שואל בכאן: למה הוצרכה תורה בספור המעשה הזה שאירע להם במדבר? והיה ראוי להסתיר העניין לכבוד השם ולא לגלותו כלל!!, רק שיודיע הדין לישראל בכלל ויאמר: (לקמן טו) "איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו", "ונוקב שם ה' מות יומת", כי גם בני נח הם מוזהרין על ברכת השם ואין צריך לומר ישראל".

ועונה רבינו בחיי שתי תשובות כדלהלן:

"…ונראה לומר, כי כוונת התורה בספור המעשה הזה לשתי תועליות: האחת, להודיענו שאין אחד מישראל נכשל בחטא עצום כזה כי אם הפושע הרשע המוחלט אשר הוא בעקר תולדתו פגום מצד אביו ואמו".

לדעת רבנו בחיי בתשובתו הראשונה, אין החטא צומח ללא ערוגה. אם המקור המשפחתי פגום, הדבר מביא בהכרח תוצאות בעייתיות ומכאן מסר חשוב מאוד בחשיבות משפחות המוצא והחינוך אותו קיבל האדם בילדותו.

בתשובתו השניה, רבנו בחיי מסביר, שיש לכוון בברכות שאנו מברכים מקל וחומר ממי שקלל את ה', וזה לשונו:

"…והשנית, כי מכאן יתבאר לנו עיקר גדול ופנה עצומה בברכות, וכיצד יתחייב האדם לברך השם, שהרי המקלל בתחילה פירש את ה' באותיותיו ואחר כך קללו, זהו שאמר: "ויקב בן האשה הישראלית את ה' ויקלל", ונתחייב על זה בעונש מיתה, וכן כנגדו לענין הברכה והשכר צריך המברך כשהוא מברך את ה' שיתבונן תחלה בלבו בפירוש אותיות ה', ובמה שהן מורות ולכוין בהם במחשבתו, ואח"כ יברך את ה' ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם ויחיה חיי עד. זכר לדבר מה שכתוב: (תהלים קמה, א) "ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד", יאמר: ארוממך תחלה במחשבתי ובכוונת הלב ואח"כ: ואברכה, כענין שאמרו: (ברכות ח א) לעולם יכנס אדם שעור שני פתחים ואח"כ יתפלל".

–         –   –

במשך קרוב לאלף שנים, יהודים התגוררו בנאות המדבר של תַיְמַא, חַ'יְבַּר ויַתְ'רִבּ (שנקראה אחר כך מדינה), בצפון חצי האי ערב. הקהילה היהודית בצפון ערב – ערב הסעודית של ימינו – הייתה אחת מהקהילות היהודיות הגולות הקדומות בהיסטוריה של העם היהודי. הם היו חזקים ועשירים, זכו להערכה וכבוד בין השבטים המקומיים בערב הסעודית בשל דתם, תרבותם והשכלתם. הם בנו מבצרים על פסגות ההרים ופיתחו משקים חקלאיים מצליחים. היו להם לוחמים, סוסים ונשק מתקדם – והם חוסלו כמעט לגמרי בתוך כמה שנים!

איך קרה הדבר??

יהודי מדינה התחלקו לשלוש קבוצות: שבט הנפחים והצורפים, שבט מגדלי התמרים ושבט סוחרי היין. שלושת השבטים  היהודיים התקוטטו ביניהם לעתים קרובות. ולפעמים העוינות ביניהם הייתה מתפרצת למלחמה של ממש.

כשמוחמד נמלט ממכה בשנת 622, הוא הגיע למדינה. בהתחלה, הוא כרת ברית עם היהודים, אולם מאוחר יותר, לאחר שלא הצליח לשכנע אותם להכיר בו כנביא ולקבל עליהם את דתו, יחסו כלפיהם הפך לשנאה גלויה. הוא הורה לחבריו לרצוח ולערוף את ראשו של כעב אל אשרף, משורר יהודי וממנהיגי שבט מגדלי התמרים.

לאחר מכן כיתר מוחמד את בני שבט הנפחים, מתוך ידיעה שבני שני השבטים האחרים לא יבואו לעזרתם. למרות שבני שבט הנפחים היו לוחמים מיומנים, הם נחלשו מהמחסור במזון ומים שנבע מהמצור ונכנעו.

באותו שלב, היו כוחותיו של מוחמד חלשים מכוחותיהם המשולבים של היהודים. מדוע לא התאחדו שבט מגדלי התמרים ושבט סוחרי היין לשבור את המצור על הנפחים? איך הם יכלו לשבת בחיבוק ידיים ולהניח לאחיהם למות? אפילו אם הם שנאו את אחיהם היהודים, הם ודאי היו צריכים להבין שהתאחדות, במטרה להשמיד את כוחותיו הרצחניים של מוחמד, היא האינטרס האישי שלהם לטווח הארוך.

כשנה לאחר מכן, הוא פנה לטפל בשבט היהודי הבא – מגדלי התמרים. כדי להבטיח שסוחרי היין לא יבואו לעזרת אחיהם, מוחמד כרת עמם ברית. בשנת 625 הטילו כוחותיו של מוחמד מצור על מעוזם של מגדלי התמרים. כמו השבט היהודי הקודם, גם הם נכנעו למצור. סוחרי היין נהנו רק שנתיים ממעמדם בתור היהודים היחידים ששרדו במקום. ואז, בשנת 627, מוחמד עם כוח של 3,000 חיילים, הטיל מצור על המבצר שלהם. לשבט היהודי היו רק 450 לוחמים מאומנים. מנהיגם של היהודים המכותרים הציע שהם יתאסלמו, או שבדומה למצדה יהרגו את נשותיהם וילדיהם, כדי למנוע את חטיפתם ושעבודם, ואז יילחמו במוסלמים עד מותם. היהודים דחו את שתי ההצעות ובקשו להיכנע ולעזוב את מדינה.

מוחמד לא קיבל את הצעתם. שבט סוחרי היין המובס, שסירב פעמיים לעזור לשבטי אחיו היהודיים הנצורים, סבל מהגורל האכזר ביותר. ילדיהם נמכרו לעבדים, הנשים נִתנו לחיילים המנצחים "לשימוש המוסלמים", וראשיהם של הגברים (מלבד שלושה שהסכימו להתאסלם) נכרתו בכיכר השוק. על פי המסורת המוסלמית, דמם של הנרצחים הציף את השוק במדינה. קהילה יהודית גדולה ומשגשגת הושמדה בתוך שלוש שנים – וזה כוחם ההרסני של המריבה והסכסוך.

–         –   –

ונחזור לסיפור 'המקלל'. כפי שכתבנו בתחילת המאמר, לעניות דעתי הסיפור הגדול נמצא דווקא באי מסירת הפרטים בגלוי. אם נשים לב לתיאור האירוע, רב הנסתר על הגלוי, לומר לנו שמריבות פורצות על רקע חברתי, על רקע דתי ועל רקע משפחתי והיסטורי ולכן לא חשוב לנו מה קרה ומי היו האנשים. זה מזכיר לנו את הוויכוח בין קין להבל, שבסופו של דבר איננו יודעים על מה היה הוויכוח, כי הכתוב אומר רק "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַֽיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵֽהוּ:" – מה קין אמר בדיוק איננו יודעים מהפסוקים. במדרש רבה מובאות שלש דעות:

"על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם. אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין, דין אמר ארעא דאת קאים עליה דידי, ודין אמר מה דאת לביש דידי, דין אמר חלוץ, ודין אמר פרח, מתוך כך 'ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו'. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין, ועל מה היו מדיינין? אלא זה אומר – בתחומי בית המקדש נבנה, וזה אומר בתחומי ביהמ"ק נבנה…ועל מה היו מדיינין? אמר רבי הונא: תאומה יתירה נולדה עם הבל. זה אומר אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי".

שלוש הדעות הם שלשת הנושאים הטריוויאליים, שלצערנו אנשים רבים עליהם – על רכוש, דת וקדושה ועל 'בינו לבינה'. על כן המסר של התורה הוא, שלא משנה על מה רבים – כל מריבה היא אסון.

וכך את רוח הדברים הללו מצאנו גם בכלי-יקר בפרשתנו:

"לא פירט הכתוב שם של אחד מהם, להורות שהיו שניהם פגומים, כי כל היוצא לריב מהר ודאי הוא פגום ואינו מן האנשים הנודעים בשמם לשםולתהלה, אלא מן הפחותים אנשי בליעל גם בני בלי שם ולא היה בהם כי אם שם היחוס של אבותם שזה היה בן ישראלית וזה איש ישראלי, ועל כן נאמרוינצו במחנה כי שניהם היו בעלי מצה ומריבה ונתגלגל חובה על ידי חייב כי על ידי שזה הישראלי נכנס עמו במריבה גרם לו לגדף ה' הנכבד".

והמסר הנוסף החשוב בכל הספור הוא על הדרך בה בוצע העונש. נקרא תחילה את הפסוקים שמתארים את הוצאת המקלל להורג:

(יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:(יד) הוֹצֵא אֶת־הַֽמְקַלֵּל אֶל־מִחוּץ לַֽמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָֽל־הַשֹּׁמְעִים אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל־הָעֵדָֽה) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּל אֶל־מִחוּץ לַֽמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵֽי־ יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת־מֹשֶֽׁה".

תיאור זה מעלה שתי שאלות מרכזיות, האחת על סיום התיאור "וּבְנֵֽי־ יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת־מֹשֶֽׁה". וכי יעלה על הדעת שלא יעשו כאשר צווה ה' את משה?! האם יש אופציה אחרת?!

ושאלה שניה – מהכתוב משמע, שהיה פה ציווי מפורש שמשה עצמו יבצע את הוצאת המקלל מחוץ למחנה, אבל הכתוב מדגיש שבני ישראל עשו זאת – ומדוע לא משה?

נראה שיש כאן מסר חשוב במיוחד לתקופתנו. אכן אירוע קשה במחנה-ישראל הוא להוציא אדם להורג על חטא, יהיה חמור ככל שיהיה. זהו רגע כואב ומזעזע, אך האם עם-ישראל עשה זאת בגלל שנאה עזה לאיש הזה, שהוא בנו של מצרי או בנו של המצרי הידוע? האם עם-ישראל רצה לנקום בו על אווירת המריבה במחנה, על כך שלעג על כל הקדוש והיקר לעם-ישראל, על לחם הפנים או המנורה? מגלה לנו הכתוב, שעם-ישראל עשה זאת בגלל ציוויו של הקב"ה – כאשר צוה ה', ולא בגלל שנאה גזענית, נקמה או קנאה דתית.

כך כתב בצורה מפורשת הרב והרופא רבי עובדיה ספורנו לפני כחמש-מאות שנה:

"ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה. שלא רגמוהו מפני שנאה על שהיה גר ושהתגרה באזרח אבל עשו לבלתי סור מן המצווה".

יתכן, שזאת הסיבה שמנעו ממשה לבצע זאת בעצמו, כדי שלא יחשדו בו חלילה שהוא עשה זאת כנקמה על האיש המצרי או כל סיבה אחרת. הם היו מאוחדים בדעתם ולכן נכתב "וירגמו אותו אבן" ולא אבנים כפי שכתוב אצל המקושש. הם לקחו על עצמם את המעשה הזה כאיש אחד בלב אחד, כדי לגונן על מנהיגם מפני לזות שפתיים (עיין בפרושו של משה אלשיך שמציין זאת).

לסיכום, סיפור זה עלום, קשה ומורכב ועוד רבות דנים בו הפרשנים ומנסים להבין מה קרה פה אבל אף מבחינתנו לא פרטי האירוע חשובים למרות התייחסותנו לכך אלא המסרים העולים מתוכו.

נתחזק בימי הספירה האלו להרבות אהבה ואחווה ונברח ונתרחק מ'מריבות מוצדקות ולשם שמים' וכך נזכה לימים שמחים וטובים לעם-ישראל.