פרשת בהר – על אונאת דברים

השבוע התקיים כנס מיוחד, שדן בתופעתה"שיימינג" (=ביוש) ברשתות החברתיות. בכנס השתתפו מפכ"ל משטרת-ישראל, רב-ניצב רוני אלשיך וכן אנשי חינוך, משפטנים, אנשי כלכלה ועוד. המכובדים דנו בנזקים האישיים, החברתיים והכלכליים של התופעה בניסיון לצמצם את נזקיה.

פרשתנו, פרשת 'בהר' היא פרשהחברתית מתחילתה ועד סופה, שכל המצוות והוראות החברתיות המופיעות בה עוסקת בעניינים של בין אדם לחברו. ואף נושא זה של פגיעה מילולית בזולת נמצא בפרשתנו בפסוק אחד, המביע את דעת התורה באופן שאינו משתמעת לשתי פנים.

בתחילת הפרשה, התורה עוסקת במצוות שנת היובל, מצווה חברתית ייחודית בעם-ישראל, שאיננה קיימת באף אומה ולשון ומתייחסת אך ורק כאשר עם-ישראל יושב על אדמתו. זוהי שיטה כלכלית מהפכנית, ואמירה מחייבת לחברה, שאין לאף אחד בעלות נצחית על קרקעות, שדות ובתים וכל חמישים שנה מתחילים את "התחרות" הכלכלית מחדש.  ואמנם, כשם שכל משא-ומתן כלכלי עלול לגרום לאנשים להונות ולשקר, לכן באה התורה ומזהירה את העוסקים בכך לשמור על טוהר וניקיון כפים במכירה ובקניה -"וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו:"[ויקרא כ"ה].

מיד אחרי אזהרת התורה לא להונות איש את רעהו בנושא הממוני, משתמשת התורה באותו מטבע-לשון של האיסור להונות –  "וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם". חז"ל במסכת בבא-מציעא הרגישו בכפילות זו, שהרי נאמר לעיל "אל תונו איש את אחיו",  נראה שהתורה לא התכוונה לאותה 'אונאה', אלא שהכוונה היא ל'אונאת דברים'.

הסמיכות בין 'הונאת ממון' ל'הונאת דברים' עלולה להטעות אותנו ולהביאנו לתובנה הגיונית, ששניהם חמורים באותה מידה ובאותה חומרה. אולם, חז"ל טרחו לידע אותנו, שאונאת דברים חמורה הרבה יותר מאונאת ממון, אע"פ שעל פניו נראה, שאם אדם מוציא ממון מהשני שלא כדין, חטאו חמור יותר ואילו אמירת  מילים פוגעניות ככל שיהיו חמורה פחות, כי מדובר 'סך-הכל' במילים. ועל-כן, מדגישים לנו חז"ל שלא כך פני הדברים, אלא פגיעה מילולית בזולת חמורה יותר בגלל שלש סיבות – "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול [=חמור] אונאת דברים מאונאת ממון, [א] שזה נאמר בו 'ויראת מאלקיך' וזה לא נאמר בו 'ויראת מאלקיך'. ורבי אלעזר אומר: [ב] זה בגופו וזה בממונו. [ג] רבי שמואל בר נחמני אמר: זה – ניתן להישבון, וזה – לא ניתן להישבון" [בבא-מציעא נח:].

שלושת התנאים אינם חולקים ביניהם, אלא כל אחד מהם שם דגש על נקודה אחרת. רבי שמעון בר יוחאי מדגיש, שבאונאת דברים עלול גם האדם עצמו להשלות את עצמו ולטעון – 'לא פגעתי בשני', 'אפשר לפרש את דברי אחרת', 'לא התכוונתי', 'דבריי יצאו מהקשרם' וכדו'. אומר לנו הכתוב 'ויראת מאלוקיך' – הקב"ה הבוחן כליות ולב יודע מה כוונתך האמיתית. התנא רבי אליעזר מנמק את החומרה של אונאת דברים בכך שזה בגופו וזה בממונו. פגיעה כספית, עם כל הצער שבזה, זה בסך-הכל כסף, אולם פגיעה מילולית באחר, השפלתו וביושו, היא פגיעה בגופו ובנפשו של האדם היכולה להשאיר את רישומה לשנים רבות ולעיתים אף לכל החיים. התנא השלישי, רבי שמואל בר נחמני, מוסיף על דברי קודמיו מהבחינה הפרקטית, שהרי 'אונאת ממון', כשהאדם עושה תשובה הוא יכול לתקן בזה שמשיב את הממון, אבל כאשר הפגיעה היא בגופו ובנפשו של הזולת אין אפשרות להשיב את הפגיעה לאחור. נכון שאפשר לעשות תשובה ואפשר לבקש סליחה ומחילה, אבל השריטה בגופו ובנפשו של הנעלב עלולה להישאר לתקופה ארוכה אם לא לתמיד.

על כך נוסיף, שאם הפגיעה היא ברבים וקל וחומר אם זה נעשה באמצעות הרשתות החברתיות, הרי קשה מאוד לתקן אם בכלל, כי גם אם הפוגע חזר בו, הרי הדבר הופץ ברשת ולא כל אחד שקיבל את ההשמצות יקרא וידע את התיקון שעשה המשמיץ הפוגע . 

בעל ספר 'החינוך' [מצווה של"ח] ניסח את איסור 'אונאת דברים' בצורה ברורה ומזהיר אפילו מרמז של פגיעה באחר, וזה לשונו:

"וראוי להיזהר, שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאד ללב הבריות. והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון". ומסביר ספר החינוך, שאי אפשר לפרט את כל סוגי הפגיעות שעלולים לפגוע בבני אדם ולכן צריך מאוד להיזהר בנושא – "…ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להיזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעיניים והוא יראה ללבב…" [שם].

בעל ספר 'החינוך' מבקש להבהיר, שאיסור הפגיעה בזולת איננה רק כלפי אנשים בוגרים אלא גם כלפי ילדים קטנים שאסור  לפגוע בהם – אמנם צריכים לפעמים להעיר להם ולחנך אותם במוסר ובדרך ארץ, אבל צריך לעשות זאת בעדינות ובשום-שכל. וזה לשון ספר החינוך [שם] – "…ואפילו בקטנים ראוי להיזהר שלא להכאיבם  בדברים יותר מדי. זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר". ואזהרה נוספת להורים, שצריכים לדעת שגם להם יש גבולות בהלבנת פני ילדיהם "..ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם , והמיקל בהם שלא לצערן בענינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד". ואם לא נוהג בהם בכבוד גם כאשר נאלץ להדריכם בדברי מוסר ופוגע בהם, עלולים הילדים כשיתבגרו לבעוט בבית הוריהם כיוון שההורים פגעו בהם מילולית בקטנותם.

ספר 'החינוך' מסייג דבריו וטוען, שאם פוגעים באדם מילולית מותר לו להגיב ולא חייב לסבול חרפתו – "ואולם…אין במשמע, שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו". מה שמציע ספר 'החינוך' לאדם שפוגעים בו, להתרחק מכל מחלוקת ולנתק מגע כדי שהעניין יירגע ולא יתפתח יתר על המידה ואם אין ברירה אז יענה למחרפיו אבל יישמר מכעס ויגיב רק על העובדות ולא להיגרר להשמצות.

כמובן, שאם אדם מצליח למרות שפוגעים בו להבליג לגמרי, הרי הוא שייך לחבורה איכותית ומיוחדת – "ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה [שבת פ"ח ע"ב] הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר [שופטים ה', ל"א] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

עד כאן עסקנו באמירות מילוליות קשות שאין חולק על כך שהם מחוץ לתחום של אדם יהודי, אך חז"ל, בסוגיה במסכת בבא-מציעא, העוסקת בנושא, טורחים להדגים לנו בצורת כותרות מקרים שנחשבים כ'אונאת דברים', אך לא מתחום ה'ביוש' ונביא מספר דוגמאות, כפי שמופיעות בשולחן-ערוך, חושן משפט, [הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכ"ח].

"כיצד הוא אונאת דברים, לא יאמר: בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה, והוא אינו רוצה לקנותו. ".  בהלכה זו יש פן נוסף ל'אונאת דברים', לאו דוקא מתחום הלבנת פניו של אדם, אלא מתחום הנקרא בלשוננו "לעבוד" על האחר, כדי לגרום לצחוק או כדי לספק לעצמנו איזו הנאה כלשהי. ולכן, אם אדם אינו מתכוון לקנות כלל ומתעניין במחיר, לא לשם השוואת מחירים, אלא סתם מתוך סקרנות, זו 'אונאת דברים'. דוגמא נוספת ניתן לומר על אישה, שנכנסת לחנות למדוד שמלות שאין לה שום אפשרות או רצון  לקנות ורק רוצה ליהנות מעצם המדידה ולראות איך היא נראית בשמלה כזו או אחרת, הרי היא משלה את המוכרת ומטרטרת אותה לחינם ופעמים אף עלולה לגרום נזק כלכלי למוכרת בזה שתנסה להוריד לה את המחיר בחושבה שהיא באה לקנות ולמעשה קונה אחרת שנמצאת בחנות אולי הייתה מוכנה לשלם את המחיר המלא.

תקצר היריעה לפרט את מכלול המקרים של אונאת דברים. נוסיף עוד תחום אחר של אונאה ובזה שאדם גורם לזולת שיחשוב שרוצה לכבדו ואין הדבר כך וזה נכנס לתחום של 'גניבת-דעת' – "ואף לגנוב דעת הבריות בדברים, שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה, אסור. כיצד, לא יסרהב (יפציר בחבירו) שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל". במילים אחרות, אם מזמין את חברו לסעוד עמו ויודע שהאחרון לא באמת יצטרף אליו, אבל כמובן, שאם אומר כן כדי להראות לחבירו שהוא אוהבו ומכבדו מותר.

תחום נוסף של 'גניבת-דעת' במעשה או דיבור, הגורמים לאחר לחשוב שהוא מקבל מוצר טוב יותר ממה שזה במציאות, כגון אדם הצובע מכונית כדי להסתיר את החלודה שיש בה ולא מספר מה המצב האמיתי. וזה מופיע בהלכה – "אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור". וכן במכירת פירות, התופעה לצערנו מצויה, שהפירות העליונים יפים מאוד ולמטה פחות וכך למדנו – "אין מערבין מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים כדי למכרם בחזקת יפים, אפילו חדשים בחדשים" .

נמצאנו למדים, שאונאת דברים יכולה חלילה להסתיים בפגיעה נפשית ולפעמים היא גורמת להפסדים כלכלים  ולכן התורה הצמידה נושאים אלו.

בימים אלו של ספירת העומר, שלדעת חז"ל תלמידי רבי עקיבא מתו במגפה משום שלא נהגו כבוד זה בזה, נתפלל לתיקון גדול בנושא של דיבור טהור וכשר ואז נזכה לבוא לחג מתן תורה מתוך נקיות ושמחה אמן כן יהי רצון.

שבת שלום לכל בית הישיבה