פרשת בחוקותי - הנחמה שבתוך התוכחה

אל רבי מאיר שפירא זצ"ל מייסד וראש ישיבת חכמי לובלין, אבי הרעיון של לימוד הדף היומי, הגיע יהודי אחד מבאי ביתו של הרב ופנה אליו בשאלה על פרשתנו. שאלתו הייתה, מה הקשר בין 'פרשת התוכחה' שתופסת מקום מרכזי בפרשה, לבין דיני ערכין הבאים מיד לאחר מכן?, הרי דיני ערכין הם הלכות  לאדם שנודב או נודר את שווי ערכו או שווים שלא אחרים  לבית המקדש.

לפני שנספר מה ענה רבי מאיר שפירא לאותו יהודי, נעיר שלשאלה זו נדרש גם רבי אפרים מלונצ'יץ בספרו 'כלי יקר'. לדעתו, סמיכות פרשיות אלו לימדה את עם ישראל, שכאשר יש לאדם צרה או ש'קללות התורה' חלילה נופלות על ראשו, כדאי הוא שינדור נדר לה' כדי להיחלץ מצרתו וכמובן יעשה הכל וידאג לקיים את הנדר כיעקב אבינו, וכך לשונו:

"…סמך פרשה זו לקללות, לומר שישראל נודרים בעת צרה כיעקב שהיה נודר בעת צרה ליתן מעשר מכל, אבל לא כיעקב מכל וכל כי יעקב גם אחר שעברה הצרה לא סר מן הדרך הטוב, אבל לדורות זה דרכם כסל למו שנודרים בעת צרה ובעבור סופה צרה וצוקה הם מתחרטים ושבים לסורם".

ומביא ה'כלי יקר' את משל הקנה של אחיה השילוני כדוגמא לכך שבעת צרה נודרים ואחר כך שוכחים –

"וזה כמשל הקנה שקלל בו אחיה השילוני את ישראל (מלכים – א יד טו), כי הקנה הזה אינו נכנע כי אם בזמן שהרוח נושב בו וכנוח הרוח הוא חוזר ועומד בקומה זקופה כבראשונה, כך ישראל אינן נכנעים כי אם בזמן שהצרה משמשת וירא ישראל כי היתה הרוחה והכבד את לבו כי בסור המכריח ישובו לסורם".

רבי יעקב 'בעל הטורים' מצא כדרכו רמז מספרי לסמיכות הפרשיות:

"בפרשת ערכין יש נ' [50] שקלים ול' [30] שקלים וכ' [20] שקלים וי' [10] שקלים וה' [5] שקלים וג' [3] שקלים וט"ו [15] שקלים וי' [10] שקלים בין זכר לנקבה, שהוא סך הכל קמ"ג=(143) שקלים, לכפר על מ"ה [45] קללות שבתורת כהנים וצ"ח [98] שבמשנה תורה (מסכת סופרים פ"ב ה"ו) שהם בין הכל =קמ"ג [143] – ולכך סמך ערכין לקללות " (בעל הטורים ויקרא כ"ז, ג').

ומה ענה רבי מאיר שפירא? – הוא ענה לשואל, שהרי אחרי קריאת התוכחה אפשר חלילה לשקוע בייאוש חלילה ויכול השומע את התוכחה לחשוב שאינו שווה מאומה. לפיכך הסמיכה התורה את פרשת ערכין, כדי לעודדו ולהוכיח לו שיהודי בכל מצב ובכל דרגה שיימצא בה, אם עבר את החודש הראשון לחייו והוא נמצא בגיל שלמעלה מחודש, הרי כבר "שווה" משהו.

וידוע שיהודי בוגר, אפילו הוא מפושעי ישראל, יש בו מצוות כרימון, כמאמרו של ריש לקיש –

"אמר ריש לקיש: אין אור [אש] של גיהנם שולטת בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב; מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, כמה שנים אין האור שולטת בו, פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון, דכתיב כפלח הרמון רקתך, אל תקרי רקתך אלא ריקנין שבך – על אחת כמה וכמה" (סוף מסכת חגיגה, כ"ז.).

גם אנו נלך בדרכו של רבי מאיר שפירא ונחפש בתוך פסוקי הקללות את זכותם של ישראל. אחד הפסוקים הידועים בתוכחה, שהראשונים מצאו בהם נחמה לעם ישראל, הוא הפסוק –

"וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ" (כ"ו, ל"ב).

רבנו בחיי מביא את המדרש ומבאר:

"שממה תהיה לאויביכם שלא ימצאו בה נחת רוח, ובשורה טובה היא לישראל, וכן דרשו רז"ל בתורת כהנים 'זו מדה טובה לישראל, שלא יהו ישראל אומרים, הואיל וגלינו מארצנו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, שנאמר: "ושממו עליה אויביכם היושבים בה", אף האויבים הבאים אחריכם לא ימצאו בה נחת רוח', (ספרא ו, ח)  ומזה אמר שאף היושבים בה ינהגו שממה עליה שלא יבנו עליה חומה ומגדל, וכל האומות ישתדלו לבנותה ואין להם כח, ויש בזה סימן גדול לישראל שמיום שחרבה לא קבלה אומה ולשון, ולא תקבל עד שישובו אפרוחיה לתוכה".

אם במקור הקודם נדרשנו לדברי חז"ל כדי למצוא את הנחמה בתוך התוכחה הנוראה, הרי אם נשים לב נראה דבר מיוחד ב'פרשת התוכחה', כשמדי כמה פסוקים מופיע פסוק שיש בו קורטוב של נחמה ומיד לאחר מכן חוזרת התורה לתוכחה. אחד הפסוקים המשולבים בתוך התוכחה הוא פסוק ל"ד –

"אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ".

הפסוק מספר לנו שהקב"ה יגבה את החוב של קיום מצוות השמיטה והארץ תהיה שוממה וכך תשלם את חובה שהרי היתה צריכה לשבות וכשיושלם החוב יחזור עם ישראל לאדמתו. וכן מסביר את הפסוק הרש"ר הירש –

"…כל שנות השממה נתפסות כשנות שבת של יובל ושמיטה. שבתות הארץ שלא נשמרו על – ידינו נזקפו עלינו בחוב; חוב זה תובע את סילוקו, והוא מצפה שנספק את תביעתו. החוב מסולק על – ידי שממת הארץ בשנות גלותנו. הארץ שמחה בשממת השבת של תקופת הגלות, והיא מספקת את תביעת שבתות הארץ שהוזנחו על – ידינו. ואכן כדרך ששמיטה ויובל היו אמורים לבטא את הכניעה לה' בחיי המדינה, ולהאיר בקרב העמים עד למרחוק – כן גם שממת אדמות ארץ ישראל".

זו התכנית האלוקית לגבי החוב ואכן קובע הרש"ר הירש, שהקב"ה קיים את תכניתו והארץ שממה מאות שנים. ברם, מה שלא זכה הרב הירש לראות שאכן שממה זו נפסקה וארץ ישראל חזרה לתת פירותיה –

"ה' הודיע עליה מראש וביצע אמרתו אשר צווה מימי קדם, ושממת הארץ נתקיימה בכל מאות שנות גלותנו עד עצם היום הזה. היא סימן – קריאה גדול בספר ה' של ההיסטוריה, והיא מעידה כי לה' הארץ והוא מצפה לקיום תורתו בארץ. וזו, כנראה, גם כוונת תורת – כהנים: "אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי היא, ואתם לא עשיתם כן, עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטין שהיא חייבת לי" (כ"ו, ל"ד).

פסוקי נחמה מופיעים לא רק ברמז, אלא אף בפירוש בתוך התוכחה עצמה כשלפניו ואחריו תוכחה –

"אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֹנָֽם: (מב) וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר: וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֹנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם".

ונשאלת השאלה, מה תועלת לכאורה יש בדברי הנחמה בפסוק מ"ב, אם הפסוק לאחריו שוב מנבא חורבן הארץ? איזו תועלת יש בזכירת הברית?

שאלה זו נשאל הריב"א, רבי יהודה ב"ר אליעזר, בעל ספר 'מנחת יהודה' על התורה וכך כותב –

"…מה תועלת יש בזכירה זו? הרי כתובה אחריה קללה 'והארץ תעזב מהם' והשיב שיש בנחמה כאן רמז…לבניין בית שני שהוא נחמה לבניין בית ראשון שהזכיר כבר והארץ תעזב מהם וגו' הוא חורבן בית שני".

וכן כותב הספורנו בקצרה, שנבואה זו 'וזכרתי את בריתי' – "בבניין בית שני".

אבל מפירוש רש"י נראה, שנחמה זו מדברת על הגאולה השלמה של עם ישראל ואנו למדים זאת מתוך ששאלו במדרש, מדוע יעקב מופיע בפסוקנו עם האות וא"ו – 'יעקוב' – ועונה רש"י בשם חז"ל:

"וזכרתי את בריתי יעקוב – בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו".

על פסוק נחמה וגאולה זה שואל רש"י וכן פרשנים אחרים, מדוע מתחילים עם יעקב ולא עם אברהם – "למה נמנו אבות אחורנית?" – ועונה רש"י:

"לומר, כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי. ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק,?  אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח".

שואל הרמב"ן על פי מדרש ויקרא רבה –

"ולמה הוא מזכיר זכות הארץ עמהם? אמר רבי שמעון בן לקיש: משל לאדון שהיו לו שלש בנות ושפחה אחת מגדלתן, כל זמן שהאדון שואל בשלום בנותיו היה אומר שאלו לי בשלום מגדלתן" (ויק"ר ל"ו, ה').

ארץ ישראל היא המגדלת את עם ישראל, היא המקום שמצמיח את גדולת עמנו. מדהים לקרוא את מה שמוסיף רבי יוסף בכור-שור, תלמידו של רבנו תם, שחי במאה השתיים-עשרה. לדבריו, יש כאן הבטחה אלוקית שהקב"ה לא יעביר אותנו לארץ אחרת [וגם אם היו מחליטים בקונגרס הציוני שנחיה באוגנדה לא היה מועיל…] –

"והארץ אזכור – שלא אתן להם נחלה אחרת במקומה, אלא ארץ ישראל אזכור ואחזירנה להם".

'פרשת התוכחה' מסתיימת בהבטחה יוצאת מן הכלל, שגם אם הצרות יהיו קשות הקב"ה לא יכלה את עם-ישראל:

"וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹקיהֶֽם: וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵאלֹק֖ים אֲנִ֥י יְקֹוָֽק".

על איזו זכירה מסתיימת התוכחה? אומר הספורנו –

"וזכרתי להם – בקיבוץ גליות".

ומהי אותה 'ברית ראשונים'? האם זו זכות האבות שהוזכרה לעיל? – אומר הרש"ר הירש –

"ברית ראשונים הנזכרת כאן איננה ברית אבות, שנזכרה כבר לעיל, אלא – כפי שנתבאר בתורת – כהנים, וכפי שמוכח גם מהתוספת אשר הוצאתי וגו' – זו ברית שבטים; זו הברית שנתחדשה עם צאצאי האבות. גם אלה היו זקוקים לצירוף בכור המצרף של מצרים, ואף – על – פי – כן מצאתי אותם ראויים לגאולה ועשיתי אותם אות אלוקי בהיסטוריה לעיני הגויים, והייתי להם אל מנהיג ומדריך".

לכבוד יום ירושלים שיחול ביום ראשון ולכבוד פרשתנו שיש בה נחמה והבטחה לגאולה נתפלל שנזכה אי"ה לראות בחיינו רק את התגשמות פסוקי הנחמה ולא ח"ו פסוקי התוכחה, בגאולה האמתית והשלמה בבניין בית המקדש  ובביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן!

שבת שלום לכל בית הישיבה!