פרשת בחוקתי –על קללת 'והלכתי עמכם בחמת קרי' ?

אחד המסעות הצרובים בזכרוני מתקופת שירותי הצבאי, היה המסע לקבלת הכומתה האדומה של יחידת הצנחנים שבה שירתתי בהיותי תלמיד ישיבת ההסדר ב'כרם ביבנה'. המסע החל בשעות הצהרים מאזור קולה-גבעת כח שליד ראש העין והסתיים בשעות הבוקר המוקדמות של יום המחרת בבסיס הצבאי בבית צחור ליד בית לחם. היה זה מסע מתיש וקשה עד מאוד. עד היום זכורה לי זעקתו של אחד החיילים באמצע המסע, שממש נשבר ואמר למפקד: "זהו! עד כאן! אני לא ממשיך ואני מסיר את התנדבותי לצנחנים!". כולנו גילינו אמפתיה לחייל כשגם אנחנו היינו די קרובים להצהרה כזו במסע כה קשה ומזורז של למעלה ממאה ק"מ של הליכה, בחלקו באזור הררי. בו בעת, זכורה לי התשובה החד משמעית של המפקד: "חייל! יש לך טעות בהבנת המושג 'להתנדב'. אחרי שהתנדבת, אתה כבר מחויב וזה אינו עומד יותר למבחן ולבחירה מחדש!". אחרי שהגענו למחנה, טרח המפקד להסביר, שאי אפשר לבנות צבא ויחידה, אם תהיה אפשרות לחיילים להחליט בכל יום האם ממשיכים או פורשים.

פרשת 'בחוקותי' מסיימת את ספר ויקרא וחושפת אותנו בסופה לעושר ולטוב שיהיה לעמנו אם נלך בדרך התורה – וחלילה לקללות ולאסונות שיבואו על עמנו אם לא נעשה כך. נשים לב לכך, ששבע פעמים משתמשת התורה במילה 'קרי' – לבטא את הצורה השלילית של הליכה שלא לפי חוקות התורה:

"וְאִם־תֵּֽלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַֽ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם" (ל"ו, כ"א).

ובהמשך, בפסוקים  כ"ג-כ"ד, מתאר הקב"ה שינהג עם עם-ישראל 'מידה כנגד מידה', שאם העונשים הקלים בתחילה לא יגרמו להם להפסיק ללכת בקרי, אזי אף הקב"ה ילך עמם בקרי:

"וְאִם־בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶֽרִי: וְהָלַכְתִּי אַף־אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם־אָנִי שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם".

והעניין מחמיר ומגיע ל'חמת קרי' בפסוקים כ"ז-כ"ח:

"וְאִם־בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶֽרִי ,וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת־קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף־אָנִי שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם".

ואז, מגיע הרגע שעם ישראל יתוודה על עוונותיו. ומהו עוונם? אשר הלכו עם הקב"ה בקרי וזה גרם שהקב"ה ילך עמם בקרי ויביאם לארץ אויביהם, וזה מה שיגרום להם להכניע את לבבם הערל. ושוב בפעם הששית והשביעית חוזרת המילה 'קרי':

"וְהִתְוַדּוּ אֶת־עֲוֹנָם וְאֶת־עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָֽעֲלוּ־בִי וְאַף אֲשֶׁר־הָֽלְכוּ עִמִּי בְּקֶֽרִי:אַף־אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ־אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶֽעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת־עֲוֹנָֽם".

מתבקשת מאליה השאלה – מה הכוונה של 'הליכה בקרי'? מה האסון בכך? ומדוע זו כמעט הבעיה העיקרית באי הליכה בדרך ה'?

חז"ל במדרש מפרשים את המילה 'קרי' כך:

"כלומר עשיתם דרכי בעולם עראי ולא עשיתם אותם דרך חובה" (מדרש אגדה בובר, פרשת בחקותי פרק כ"ו סימן כ"א).

כוונת המדרש, שאת המצוות נהג עם-ישראל לקיים לא כמחויבות אלא כהתנדבות  וברור שיש חיסרון בדבר, שהרי הקב"ה הוא המצווה והמחייב והמצוות אינן נתונות לבחירה. ברגע שהאדם הוא יהודי וישראלי, הרי עשיית המצוות הינה חלק מ-DNA  שלו ואינן ניתנות לניתוק. לפי זה העונש הוא, שגם הקב"ה ינהג כלפי עם-ישראל בהשגחה בלי מחויבות מיוחדת ויפקיר אותם לגורלם.

רש"י אמנם הלך בפירושו הראשון כדעת המדרש, שפירוש המילה 'קרי' הוא 'ארעי' –

"ואם תלכו עמי קרי – רבותינו אמרו עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצות". ברם, נראה שפירש את כוונת המילה בשונה מהמדרש  ומשמעות 'ארעי' היא שלא באופן קבוע אלא לפרקים, דהיינו: לא באופן סדיר, פעם כן ופעם לא. התנהלות כזו יכולה לנבוע מחוסר מחויבות, כמו שפרשנו לעיל, אך גם עשיית מצוות ולימוד תורה לפרקים מראה על חוסר הבנה בחשיבות שברציפות קיום המצוות. ומכאן הביטוי "לקבועעתים לתורה" ולא "לקבוע תורה לעתים", זאת אומרת שבקביעות יש אמירה של חשיבות והתקדמות, ואילו עשיית מצוות לפרקים משדרת מסר שיש לפעמים דברים יותר חשובים. הקפדה על לוח זמנים קבוע, הן בלמוד תורה והן בקיום מצוות, נותנת משמעות לחיים. הקביעות מבטאת קשר למעשה המצווה או לימוד התורה. ואכן, הגמרא קובעת שרק על ידי לימוד בקביעות התורה מתקיימת אצל האדם –

"אמר רבה בר בר חנה…בא וראה…דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן" (ברכות ל"ה).

יוצא אם כן, שלא מספר המצוות שמקיימים הוא הדבר החשוב ביותר, אלא האופן שבו אנו מקיימים. אם זה משהו לא קבוע, זה מראה על יחס של אדישות וחוסר כבוד וענין.

הגמרא (שבת דף ל"א.) מביאה את דברי רבא, על דינו של אדם אחרי מאה ועשרים:

"אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?"

המהרש"א במקום מסביר, שהשאלה הראשונה מופנית לאדם שעובד לפרנסתו, שנשאל אם נהג ביושר במסחרו ומיד אח"כ 'האם קבעת עתים לתורה', מכיוון שקביעות מוכיחה על חשיבות ורצינות ולכן האדם לא נשאל 'האם למדת תורה', אלא 'האם קבעת עתים לתורה'.

וכן כותב השולחן ערוך (אורח חיים, הלכות בית הכנסת סימן קנ"ה סעיף א'):

"אחר שיצא מבהכ"נ, ילך  לבית המדרש  ויקבע  עת  ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה…".

סיפורים רבים מתהלכים על גדולי ישראל ועל יהודים מהשורה, שהיו מוכנים להפסיד במסחרם ולפעמים הון רב ולא לבטל קביעות של מצווה או למוד תורה או תפילה. 

מצאנו התבטאות חמורה וקיצונית של האמורא רבי שמעון בן לקיש, הידוע בשם  'ריש לקיש', על הפסוק:

 "נואף אשה חסר לב" (משלי ו' ל"ב) –  "זה הלומד תורה לפרקים".

איך אפשר לכנות אדם שלא לומד בקביעות כ'נואף אשה' חלילה?! השוואה קיצונית זו, לדעת ריש לקיש, היא משום שאדם שעובר עבירה כה חמורה בפועל יוצר קשר לא אמיתי ולא מחייב כלפי אותה אישה נשואה ולכן שלמה המלך במשלי מכנה אותו 'חסר לב', כי בגלל  מעשיו לאותה אישה גרם לה עוול נוראי. לכן, אדם שלומד תורה לפרקים מקושר לתורה בקשר ארעי ולא מחייב וכך לא יכול להיווצר קשר פנימי אמיתי לתורה.

שמאי מלמד אותנו במשנה (אבות פרק א' משנה ט"ו): "עשה תורתך קבע".

ומסביר הרמב"ם בפירוש המשנה (שם):"עשה תלמוד תורה העיקר, וכל מה שזולתו מעסקיך – בא אחריו, אם הזדמן – הזדמן, ואם לא הזדמן – אין נזק בהחמצתו".

הקביעות מוכיחה מה העיקר ומה הטפל וכפי שאומר רבינו יונה שם בצורה חדה וברורה –

"…כמו שאמרו באבות דר' נתן כל העושה תורתו עיקר ומלאכתו טפלה עושין אותו עיקר לעולם הבא. וכל העושה תורתו טפלה ומלאכתו עיקר עושין אותו טפלה לעולם הבא ר"ל אף על פי שלא עשה עבירה ולא עשה התורה עיקר אפילו אם היה [ראוי] להיות בגן עדן טפל יהיה שמה".

דרך אחרת להבין את המניע לקללות, הטמון במילה הנדירה 'קרי', המופיעה אצלנו כפי שציינו שבע פעמים, היא הפירוש הראשון במדרש (פסיקתא זוטרתא לקח טוב, בחוקתי דף ע"ו עמוד א' ד"ה ואם):

"אם תלכו עמי קרי. לשון קשוי…". מה פירוש לשון 'קשוי'?

אומר רש"י בפרשתנו שם –

"ומנחם פירש לשון מניעה, וכן (משלי כ"ה, י"ז) 'הוקר רגלך'…וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס לשון קושי, שמקשים לבם להימנע מהתקרב אלי".

במילים פשוטות, המדרש כפי שרש"י מבין אותו על פי מנחם בן סרוק ועל פי תרגום אונקלוס, שמתקשים ונמנעים מלהתקרב לקב"ה, מין ריחוק רצוני, וזה למרות שקיימו מצוות, אבל הכול היה מתוך ריחוק ולא מתוך קרבה לקב"ה. גם הסבר זה מתווה את התובנה, ש'רחמנא ליבא בעי' – הקב"ה רוצה את הכוונה הפנימית של האדם, את הקשר האמתי לבורא. יש לציין, שנכדו של רש"י מכנה את הפירוש הזה של מנחם 'הבל הוא' ומפרש כרבים אחרים, שהכוונה לחוסר תדירות בעשיית המצוות.

פירוש מקורי ושונה לחלוטין כתב הרב יעקב צבי מקלנבורג, מרבני גרמניה במאה ה-19 בספרו 'הכתב והקבלה' –

"קרי הוא על משקל מרי, והעניין שתלכו לקראתי בקשיות עורף, שתתכוונו לפגוע בכבודי ולהכעיסני אף אני אתנהג עמהם על זה האופן שאביא עליכם מיני פורענות הפוגשות בכם ביותר ותרגישו אותם היטב היטב. כי אינו דומה עובר עבירה לתיאבון לעובר עבירה להכעיס, שהעובר להכעיס ראוי לעונש מרובה".

ובפירושו זה עונה בעל 'הכתב והקבלה' על שאלה רצינית, הקיימת על הפירושים האחרים, מדוע יש להיענש בצורה כל כך קשה על חוסר עקביות בקיום מצוות? וזה לשונו:

"… איך יתכן שייענש האדם על עוון אחת שבעה עיניים? אולם…העובר להכעיס שתים רעות יעשה, הא' שעושה פעל העבירה שהיא מגונה מצד עצמה, הב' שמכעיס גם כן את ה' המצווה שלא לעשותה, שראוי אם כן שייענש גם כן בשביל ההכעסה…שאינו דומה המכעיס את ההדיוט למכעיס את המלך, וההדיוט שהכעיס, או אדם חשוב שהכעיס, ושוב אין תימה שייענש בעל העברה על אחת שבעה או עשרת מונים כי הכל לפי רוב מעשה ההכעסה".

דעת רוב הפרשנים אינה כדעת 'הכתב והקבלה' וביניהם הרש"ר הירש, שמדגיש שאין עושים זאת בכוונה ולהכעיס וזה לשונו:

"…אין אתם מתנגדים עקרוניים לרצוני, אך רצוני איננו חשוב בעיניכם. התחשבויות אחרות קובעות את דרך חייכם; ואתם משאירים זאת למקרה – אם תגיעו על – ידי כך לידי התנגשות או לידי התאמה עמי..".

אם-כן, למדנו דרכים שונות בהבנת הבעייתיות בהתנהלות של עם-ישראל והעונש החמור שמוטל עליהם בגין כך. הבדלים בגישות השונות נובעת מהניסיון להבין מילה אחת בתורה והיא המילה הנדירה "קרי". אך ניתן בהחלט לומר, שכל הפירושים נכונים וכולן סיבות אמיתיות למצב שנוצר, כשעם-ישראל הולך עם הקב"ה בקרי.

נתפלל בימים אלו, כשעם-ישראל מציין חמישים שנה לשחרור ירושלים ושאר חבלי ארץ ישראל, שאל לנו לחשוב, שזכות זו שניתנה לנו לחון את שריד מקדשנו ולבקר בעיר האבות חברון מקום מנוחתם של אבות האומה הגיע אלינו במקרה חלילה, אלא הכל מאתו יתברך. כפי שהרמב"ם למד מפסוקי פרשתנו  העוסקים בסכנת המחשבה שדברים קורים במקרה וכך לשונו:

מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור…אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה [ויקרא כ"ו] והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי".(הלכות תענית פ"א, ה"א),

שבת שלום וחג ירושלים שמח לכל בית הישיבה!