פרשת במדבר וערב חג מתן תורה – הרב והתלמיד

אחת הדמויות שנחרתו בזיכרוני משנות לימודיי בישיבת בנ"ע 'נתיב מאיר' בירושלים היא הרבנית רחל בינה זצ"ל, אשת ראש-הישיבה הנערץ הרב אריה בינה זצ"ל. הרבנית הייתה מסורה מאוד לבעלה וכמקובל בימים ההם שימשה גם כאם-בית בישיבה לתלמידים ששכנו בפנימייה. בזכות העובדה שהוטל עלי ועל חבר נוסף לנהל את המטבח וחדר האוכל הישיבתי בשבת [משום שלא העסיקו יהודים בשבת], זכיתי להיות פעמים רבות בביתם ובמיוחד בכל מוצאי שבת, כאשר במסגרת התפקיד הגעתי לבית הרב להחזיר את כל המפתחות של הישיבה ולדווח על מה שהיה בשבת. הרבנית נתנה לנו לטעום מהעוגות שהכינה ומדי פעם הצטרפה לשיחה ששוחחנו עם בעלה הרב, ואלו היו זמני איכות ולימוד בשבילנו.

פעם אחת שמענו ממנה סיפור שמאוד אפיין את אישיותה, כאשר נאלצה לשהות בבית החולים, פגשה ליד מיטה אישה מאושפזת, שבכתה על כך שהשאירה בבית שלשה ילדים. הרבנית הקשיבה לה קשב רב ואמרה לה: "אני השארתי בבית מאה ועשרים ילדים…". כך היא חשה כלפינו, תלמידי הישיבה, ודאגה מאוד שלא יחסר לנו כלום וראתה בנו את בניה.

אני נזכר בסיפור זה כאשר אני נתקל בדברי חז"ל על הפרשה – "כל המלמד את בן חברו תורה כאלו ילדו". אנו מבינים שיש מציאות כזו, שאדם משקיע בזולת ומרגיש ממש כמו אביו – עד כדי כך!!

ברם, האם בכל אופן יש הבדל בין סוגי ההשקעה – האם אדם המלמד תורה, הרגשתו אחרת ממי שהשקיע בחומריות כלפי האחר?

ראשית, נלמד כיצד למדו חז"ל עקרון זה מפרשתנו. חז"ל שמו לב, שהכתוב כותב (פרק ג' פסוק א') על התולדות של משה ואהרון וכאשר הוא מונה את התולדות בפסוק ב', מזכיר רק את בניו של אהרון –

"וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יְקֹוָ֛ק אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־אַהֲרֹ֖ן הַבְּכֹ֣ר׀ נָדָ֑ב וַאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר".

הפלא הוא, שבניו של משה, גרשום ואליעזר לא מוזכרים כתולדותיו של משה, אלא מונים את הבנים של אהרון אחיו. על כך אומר מדרש אגדה (בובר) –

"ואלה תולדות אהרן ומשה. מצינו שחושב לתולדות אהרן ואינו חושב תולדות משה, ולמה לא חשב בניו?…ד"א למה נתייחסו בני אהרן על שם משה? לפי שהוא למדם תורה, ומעלה עליו הכתוב כאילו ילדם".

המדרש מיישב את המשך הפסוק, שנראה לכאורה לא שייך לחלקו הראשון – "וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יְקֹוָ֛ק אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי" – מה הקשר בין היום שדיבר ה' עם משה לציון תולדות משה ואהרון?

אלא עונה המדרש, שזו הסיבה שבניו של אהרון נקראו על שם משה, וזה לשון המדרש (שם) –

"…ולכך נאמר ביום דבר ה' את משה בהר סיני, לומר מי גרם לבניו של אהרן שנקראו על משה, התורה שדבר ה' אל משה בהר סיני, מכאן אתה למד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

וכן רש"י מביא זאת על אתר –

"…ואינו מזכיר אלא בני אהרן. ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו: ביום דבר ה' את משה – נעשו אלו התולדות שלו, שלמדן מה שלמד מפי הגבורה".

חז"ל בגמרא (סנהדרין י"ט:) משווים בין מי שגידל ילד יתום בתוך ביתו, שכאילו ילדו, למי שלימד תורה את בן חברו. משמעות הדברים היא, שכל השקעה בילד האחר, בין השקעה גשמית ובין השקעה רוחנית, נחשבת לו כמולידו. נראה את לשון הגמרא שם –

"…אמר לך רבי יהושע: וכי מיכל ילדה? [את חמשת הילדים] והלא מירב ילדה! מירב ילדה ומיכל גידלה, לפיכך נקראו על שמה. ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.  רבי חנינא אומר: מהכא ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי. וכי נעמי ילדה? והלא רות ילדה, אלא: רות ילדה ונעמי גידלה, לפיכך נקרא על שמה……אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר ואלה תולדת אהרן ומשה, וכתיב ואלה שמות בני אהרן, לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו".

ויש לשאול – באמת קשה מאוד וכי משה רבנו לא לימד תורה את בניו גרשום ואליעזר ורק את בני אהרון לימד? ועוד, מה בא ללמדנו המשך הפסוק 'ביום דבר ה' אל משה בהר סיני' ומה הקשר לציון תולדות משה ואהרון?

על שאלות אלו עונה ה'חתם סופר' בספרו 'תורת משה' על פרשתנו, ואלו הם דברים שראויים להילמד לכל איש ציבור ולכל עסקן וגם לרבנים, חשובים ככל שיהיו, שיש להיזהר ולא להזניח את הילדים האישיים שלהם, וזה לשונו (עמ' ב' עמודה שניה) –

"ולא הוזכרו בשמותם כלל, כי היה עול ישראל על משה רבנו ע"ה עד שלא השגיח על בניו וכתיב 'והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד' ומי שלא ביקש לא יצא ובניו [של משה ] לא היו מהמבקשים מעצמם. מטרדתו בציבור לא היה יכול למשכם. ופירש רש"י בפרשת יתרו 'מן ההר אל העם' שלא נפנה לביתו אלא מן ההר אל העם, ואם כן ביום דבר ה' את משה בהר סיני נעשו אלו תולדותיו, ובניו לא נעשו כאלו הם תולדותיו והכל גרם יום אשר דבר ה' את משה בהר סיני".

ההשוואה בין לגדל ילד לבין ללמדו תורה, שבשניהם נקרא 'כאילו ילדו' טעונה הסבר. לדעת המהר"ל (חידושי אגדות על הסוגיא בסנהדרין דף י"ט:) טוען, שבשני המקרים מביאים את הילד לידי שלמות בין שלמות כלכלית ובין שלמות רוחנית וכל מי שמשלים דבר, הדבר נקרא על שמו, וזה לשונו –

"כאילו ילדו. כי המגדל מוציא אותו לפעל השלימות לגמרי ע"י פרנסה שלו, ודבר זה כאלו ילדו. וכן זה שאמר המלמד את בן חבירו כאלו ילדו, ג"כ בשביל טעם זה עצמו, שהרי האדם חסר ובתורה יושלם, וכאשר נולד אין לו דעת כלל וכאשר משלימו בשביל התורה הוא משלימו וכל אשר משלים הדבר נקרא כולו על שמו. כי אחר ההשלמה אנו הולכין בכל דבר, ולא אחר המתחיל הדבר. וזה שאמרו בכל מקום (סוטה י"ב) המתחיל במצוה ואחר גמרו נקראת על שמו ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל וכי ישראל העלם והלא משה העלם אלא המתחיל במצוה ואחר גמרה נקראת על שמו".

ברם, מצאנו בפרשנים השונים סיבות אחרות מדוע מוזכרים בני אהרון כתולדותיו של משה. ה'אור החיים' הקדוש תולה זאת בתפילתו של משה, שהצילה את בניו של אהרון, וזה לשונו –

"…ולא מנה אלא תולדות אהרן, לומר כי בני אהרן יחשבו על משה לצד שהוא התפלל בעדם וחיו דכתיב (דברים ט) ובאהרן התאנף ה' להשמידו וגו', ואמרו ז"ל (ויק"ר פ"ז) שהועילה תפלתו להציל אלעזר ואיתמר".

לפי הסבר זה, מסביר רבי חיים בן עטר את פתיחת פרק זה – "וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יְקֹוָ֛ק אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי" – שרבים התקשו להסביר, האם 'תולדות אהרון ומשה' היו רק 'ביום דבר ה' עם משה בהר סיני', ולכן רבי חיים בן עטר אומר, שזה הזמן שמשה התפלל עליהם וזה עיתוי מוצלח שה' קיבל את תפילתו. נראה את המשך לשונו –

"ואומרו ביום דבר וגו' לומר זמן שהתפלל עליהם, וכלל עוד בזה סיבת קבלת תפלתו שהוא לצד שדבר ה' אליו בהר סיני ונעשה ציר נאמן לה' בקבלת התורה".

מצאנו דעות נוספות, מדוע בני משה לא הוזכרו כאן ברשימת התולדות. הרשב"ם, נכדו של רש"י טוען, שבעצם בני משה כן הוזכרו בהמשך, וזה לשונו על הפסוק  בהמשך (ג', כ"ז) –

"ולקהת משפחת העמרמי – משה ובניו. עתה מפרש מה שכתוב למעלה ואלה תולדות אהרן ומשה".

ואילו בדעת זקנים מבעלי התוספות תולים את זה שלא הוזכרו בני משה, משום שהם נכללו בכלל הלווים, וזה לשונם –

"תולדות אהרן ומשה. כלומר הכהנים והלוים ומונה בני אהרן תחלה לבדם כדכתיב ויבדל אהרן להקדישו ובני משה לא נבדלו מן הלוים ולכך תולדותם הם בכלל הלוים שיצאו מעמרם".

רבנו בחיי מבאר, שלמרות שלאדם יש את הבנים האישיים שלו, הרי תלמידיו של הרב הם עיקר התולדות שלו, כי להם הוא מעניק את חכמתו ואישיותו והם הממשיכים את דרכו, וזה לשונו –

"…הזכיר משה לפי שלמדם תורה, כי תלמידיו של אדם הן הן תולדותיו העקריות, והיו תולדות אהרן בהולדה ותולדות משה בלמוד התורה".

המהר"ל בספרו 'גור אריה' על פרשתנו טוען, שמה שאדם עושה כי הוא מחויב לעשות זה לא יוצר קשר נפשי, לכן מה שמשה לימד את כל ישראל זו הייתה חובתו, אבל את בני אהרון לימד יותר מחובתו ולכן נקראים בניו, וזה לשונו –

"וכי להם לבד לימד, והלא לכל ישראל לימד (רש"י שמות לד, לב), ויהיו הכל תולדותיו, ויש לומר, דשאני ישראל שהרי הקדוש ברוך הוא ציוה לו שילמד להם תורה (דברים ד, יד), והתורה שניתנה למשה לא ניתנה אלא ללמד לישראל תורה, לא שייך לומר שישראל הם בניו, שאלמלא לא היו ישראל – לא היה תורה ניתנה למשה. אבל מה שלימד לבני אהרן יותר ממה שלימד לישראל, זה היה ממשה לבד, ולא נצטווה מפי הגבורה ללמוד להם יותר, ובזה להם בפרט כאילו ילדם".

הרב ברוך הלוי אפשטיין (1860-1942) היה רב ובנקאי וחיבר ספרים רבים, המפורסם שבהם 'תורה תמימה' על חמשה חומשי תורה, בהם מקורות מחז"ל על הפסוקים והערות משלו. בנושא שלנו מביא מקורות נוספים לכך, שהתלמיד נקרא 'בן', וזה לשונו בהערות (סעיף ב') –

"…וכן נזכר רעיון זה בספרי פרשה ואתחנן ושיננתם לבניך אלו תלמידיך, וכנגד זה מצינו שהרב המורה נקרא אב, כמו באלישע שקרא לאליהו אבי אבי (מ"ב ב')".

הרב אפשטיין מביא את המקור לכינוי 'אב ובן' למורה ותלמיד, והוא שכאשר אדם ממציא דבר חכמה הוא נקרא 'אב' וההוכחה שלו מספר בראשית –

"…ונראה דהוא ע"ד לשון הכתוב בפ' בראשית 'הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה,' הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב, שעניינם שהמציאו ענין ישיבת אוהלים ומקנה וחכמת הנגינה בכלי זמר, ומבואר מזה, דמי שממציא דבר חכמה נקרא אב לה, מפני שהוא מולידה, וממילא מי שמקבל ממנו למוד אותו הדבר הרי הוא אליו ביחס בן. והנה אף על פי שמשה היה מלמד תורה לכל ישראל, ולא רק לבני אהרן, צ"ל דעמהם היה מלמד ביחוד נוסף על הלמוד הכללי עם כל ישראל, יותר מאשר נצטוה ללמוד בכלל עם כל ישראל".

רבי ברוך אפשטיין מביא מקור נוסף ליחס בין הרב לתלמיד, אבל שם הוא מכונה לא כמי ש'ילדו', אלא כמי ש'עשאו'. מי שאומר את המאמר הזה בגמרא (סנהדרין צ"ט:) זה ריש לקיש, ולא לחינם השתמש לדעת ה'תורה תמימה' בביטוי 'עשאו'. רוצה לומר, כשמלמדו תורה הופך את האדם לבריה חדשה. וכמובן ריש לקיש חש זאת בעצמו, במהפך שעבר. ונראה את לשונו של ה'תורה תמימה' (שם) –

"ועיין בסנהדרין צ"ט ב', אמר ריש לקיש, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, ..דאברהם היה מגייר אנשים ושרה נשים, …וי"ל דריש לקיש במכוון כיון לומר כאלו עשאו, יען דפעל עשיה מורה  על התקון והחידוש, וכמו ועשתה את ציפורניה, ואמר כן עפ"י ניסיון עצמו, שכפי שידוע באגדה דבבא מציעא [ פ"ד א' ]שקודם שלמד תורה היה איש גס והמוני פשוט מאד, ולאחר שלמד תורה נעשה כמו בריה חדשה, וז"ש כאלו עשאו, כלומר כאלו עשאו מחדש, וזהו ממש בערך מעשה אברהם ושרה שהכניסו בני אדם תחת כנפי האמונה הטהורה, ותקנום ושכללום כמו יצרום מחדש".

לסיכום, למדנו כמה דברים חשובים בקשר שבין הרב לתלמיד, על חובתו של האב לדאוג לתלמוד תורה של ילדיו למרות כל עיסוקיו, וכן מי שמלמד את השני ובונה את הקומה הרוחנית שלו ויוצר בריה חדשה, נחשב כאביו וכמי שעשאו. גם דאגה גשמית ובניה קומה ראשונה באדם היא בבחינת 'ילדו' ו'עשאו', אם כי צריך לסייג זאת, שזה לא באותה דרגה כמי שבונה קומה רוחנית אצל השני.

ערב מתן תורה נזכה אי"ה לפתח את הקשר הרוחני עם בנינו ועם תלמידנו ונרגיש את האחריות שיש לנו לתלמידנו כאב על בניו.

שבת שלום וחג שמח לכל בית הישיבה!