פרשת ויקהל-פקודי ופרשת החודש - גם התנדבות צריכה גבולות

מפורסמת היא אגרתו של הגאון רבי עקיבא איגר (ה'תקכ"ב 1761-ה'תקצ"ח 1837), שנחשב לענק הלמדנות וגדול הפוסקים של כל הזמנים, שימש כראש-ישיבה וכרב במספר ערים. האיגרת נכתבה כשפרצה מגפת החולירע באירופה וגבתה קורבנות רבים, וגם אז היו אנשים שנטו קצת לזלזל בהוראות הרופאים בדבר סוג התזונה שעליהם לאכול ואופן ההנהגה ביום-יום, וכך כתב:

"הזהרתי פעמים הרבה באזהרה אחר אזהרה שיהיו…כפי אשר סדרו ואשר שפטו הרופאים להיזהר מזה, וירחקו כמטחווי קשת כאילו הם מאכלות אסורות, ולא יעברו על דבריהם אף כמלוא נימא, והעובר על ציווי הרופאים…חוטא לה' במאוד, כי גדול סכנתא מאיסורא, ובפרט במקום סכנה לו ולאחרים שגורם ח"ו התפשטות החולי בעיר וגדול עוונם מנשוא…" (אגרות סופרים סי' ל').

נמצאים אנו בשעה מורכבת ומאתגרת לעם-ישראל, למדינת-ישראל ובעצם לעולם כולו. נתבקשנו כולנו לנהוג באחריות ולמלא אחר ההוראות של משרד הבריאות, כדי למנוע חלילה איבוד שליטה על הנגיף, שהוא ממש סכנת נפשות לרבים, ה' ישמור!

fe

הרב משה-אביגדור עמיאל (תרמ"ב–תש"ה 1882-1945) שימש כרבה של העיר תל-אביב והיה ידוע בדעותיו ובמאמריו ההלכתיים והמחשבתיים הנוגעים לצדק חברתי ולמוסר ציבורי. הוא הביע זאת בע"פ ובכתב פעמים רבות ובאחת הפעמים אף כתב בדרך של עקיצה הומוריסטית, על כך שהתורה אוסרת על העשיר לתת יותר ממחצית השקל – שלא ידוע לו על אף עשיר שעבר על איסור זה של "העשיר לא ירבה" שנאמר בפרשת 'כי תשא'. עד כדי כך לא האמין הרב עמיאל, שעשירים יהיו מוכנים לתת יותר ממה שמחויבים.

מנגד, אנו רואים בפרשתנו תופעה הפוכה ואף לא שגרתית בעליל – לא רק שעם ישראל לא נמנע מלהביא למשכן, אלא אף מביא הרבה יותר ממה שצריך. משה רבנו נאלץ להוציא קול במחנה, שהתרומות תיפסקנה וזה גם צעד מאוד לא שגרתי. וזה לשון הכתוב בפרשתנו המתאר את האבסורד הזה –

"וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ. וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּחֲנֶה֘ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵהָבִֽיא. וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר".

איך אפשר להסביר את הסתירה הזו בין דעתו של הרב עמיאל, שנחשב כענק המחשבה וההלכה מגאוני בריסק, ולמרות שאמר זאת בצורה הומוריסטית, הרי חש שמצב תרומות העשירים לא משביע רצון – לבין מה שאנו קוראים בפרשתנו על העם שמרבים להביא?

לפני שנענה על שאלתנו, נביא דברים שכתבנו בפרשת תרומה במאמר 'עם ישראל הוא עם הנתינה והנדיבות' ושם הבאנו את מה שנכתב בכתב העת האמריקאי "כרוניקה של פילנטרופיה", שפרסם את רשימת חמישים הנדבנים הגדולים בארה"ב לשנת 2010. עם פרסום הרשימה מיד היה ניתן להבחין, שיש ייצוג מכובד מאוד לעם-היהודי. היהודים מאיישים את חמשת המקומות הראשונים מתוך ששה. הנתינה של עם-ישראל מעוררת הרבה תמיהות, כגון: מה שאמר רבי אבא בר אחא, אמורא ארץ-ישראלי בדור הראשון, בתלמוד ירושלמי, שקשה לו להבין את ההתנהלות של עם ישראל, שכאשר הם נדרשים לתת לדבר מצווה נותנים וכאשר נדרשים לדבר עבירה גם נותנים –

"אין את[ה] יכול לעמוד על אופייה של אומה זו – נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין" (שקלים א').

ההסבר לכך הוא פשוט לענ"ד, משום שכוח הנתינה של עם-ישראל טבוע בתוכו, אז כאשר נדרשים לתת הם נותנים ולא תמיד בודקים עד הסוף מה המשמעות של הנתינה הזו.

בפרשת 'תרומה' למדנו, שהנתינה משקפת את המהות הפנימית של עם ישראל. הנתינה היא התשתית הרוחנית הבסיסית של עמנו ולכן התורה מרחיבה ומספרת באריכות איך ומה נתנו, הואיל והתורה אוהבת להתעסק עם כוח הנתינה. יותר מכך אנו מוצאים במדרש שהובא בילקוט ראובני (אוסף מדרשים גם מספרי קבלה שנכתב לפני כארבע-מאות שנה):

"בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע אמר הקדוש ברוך הוא 'ויקחו לי תרומה'…".

נשאלת השאלה – מדוע אחרי הקבלה שקיבל עם-ישראל על עצמו – "נעשה ונשמע" – המצווה הראשונה היא לתת תרומה?

אלא, המדרש מלמד אותנו, שהדבר הראשון והערך העליון של האדם זו הנתינה והנדיבות – "כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי".

נחזור לאמירתו של הרב עמיאל. נראה לנו להסביר, שמה שכתב ואמר הרב עמיאל הוא על כלל העשירים בעם-ישראל, שחלק מהם אינם "חשודים" על כך שיתנו מעבר למה שמצפים מהם. ברם, מה שקרה בנתינה למשכן, מדובר על כלל-ישראל, לאו דווקא על העשירים שבתוכם. יש עשירים אמנם עם כוח נתינה גדול מאוד התורמים ונותנים מהונם לאחרים, אולם לצערנו רוב העשירים לא נותנים לאחרים יותר ממה שמצפים מהם ולא כפי יכולתם האמתית.

אנו רואים בפרשתנו, שתכונת הנדיבות בעם ישראל מושרשת היא מאוד, וכוח הנתינה הוא בד.נ.א של עמנו, עד כדי כך, שהיה צריך לעצור את זרם המתנדבים. הנדיבות שלהם הייתה ללא גבולות והיה רצון עצום לקיים את המצווה של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אע"פ שידעו שכל זה זמני, שהרי צריך להיכנס לארץ ושם יבנו מקדש של קבע ולא משכן ארעי.

דברים ברוח זו כותב רבי יעקב קמניצקי בספרו 'אמת ליעקב' –

"בא וראה יקרות וחביבות המצווה, שהרי כמה כסף וזהב ואבנים טובות וכדומה נשתקע בבנין המשכן, וכמה חדשים יגעו בעשייתו, ובאמת לא היו צריכין [אותו] אלא חדשים אחדים אלמלא חטאו במרגלים והיו נכנסים תיכף לארץ ישראל והיו בונין בנין של אבנים, והרי נמצא שכל יגיעתם הייתה רק לקיום מצות ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.." – ממש מסירות נפש בלי חשבון.

נשאלת אם כן השאלה, מדוע משה רבנו הפסיק את מסע הנתינה של עמנו, הרי אנו יודעים שכל מוסד וכל ארגון שמשווע לתרומות לעולם לא יעצור את הרוצים לתת?!

מצאתי בספר 'שפת אמת', ספרו של רבי יהודה-אריה לייב אלתר, האדמו"ר השלישי לבית גור (כ"ט בניסן ה'ת"רז –ה' בשבט ת'רס"ה 1847-1905), שעונה על השאלה בצורה מאוד מיוחדת. לדעתו, גם בדבר חיובי כמו תרומה והתנדבות יותר מהרגיל, עלולה להיות כוונה לא רצויה ואפשר להידרדר למצב שבו נתינת הצדקה תהיה כמעשה רוטיני ולא לשם שמים. נראה את לשונו –

"…ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמים, כי הכל הולך אחר הרצון לשם שמים".

הרבי מגור מביא את 'ספר היצירה', שטוען שלפעמים אדם שעושה מעשים טובים מאוד עלול להרגיש גאוה וכאילו כל העולם שייך לו, אז חשוב לעצור.  כוונתו, שאם רצים קדימה יש לדאוג לשוב קצת אחורה. נראה את המשך לשונו [שם] –

"כי יש בכל דבר בחינת 'רצוא ושוב' פירוש על פי מה שכתב הבעש"ט לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה, כי שגומר כל מעשיו בא לידי גבהות, אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי הוא עומד זה עצמו תיקון המעשה כראוי ומשה רבינו עליו השלום והחכמים שמרו מעשי בני ישראל שלא להתערב בו פניות כנ"ל…".

בסיום דבריו מביא הרבי מגור את דברי סבו [ומי שבפועל גידל אותו עקב פטירת אביו ולכן קורא לו 'אבי אדוני זקני', ששימש לו גם כאבא וגם כסבא. טמונים זה ליד זה בעיירה גורה קלווריה [גור], שפירש את המילה 'נְּעָלִ֖ים' [=נעליים] מלשון 'מנעול' בפסוק בשיר השירים (ז', ב') –

"מַה־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים בַּת־נָדִ֑יב" – גם הנדיבות צריכה נעילה על ידי מנעול.

וזה לשונו –

"…כי נדיבות הרצון צריך מנעל ושמירה שלא יתפשט החשק והרצון לדברים אחרים".

למדנו, שגם התלהבות צריכה גבולות וגם לרצון לעשות דברים טובים נדרשת מסגרת והכוונה – ובעיקר לעשות לשם שמים, כי יש סכנה שאדם עלול להיכנס להרגשת גאווה ולעשות דברים שאינם ראויים. דוגמא לכך מצאנו בגמרא על רבי אלעזר ברבי שמעון, שלמד תורה הרבה והתמלא גאווה ומתוך כך פגע באדם וביישו [עיין הסיפור הידוע בגמרא תענית כ'.]. וכן אומר נכדו של הבעש"ט על אהרון הכהן, שהכתוב מעיד עליו (במדבר ח') –

דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת. וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶֽׁה".

ומסביר רש"י – "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה".

אומר הנכד של הבעש"ט – וכי יעלה בדעתך שאהרון ישנה?? – אלא, שמרוב התלהבות במעשה המצווה, עלול לעשות דברים שאינו מצווה ולכן שיבח אותו הכתוב שלא שינה.

כפי שפתחנו, גם בשעה מאתגרת זו לכולנו, הגבורה היא 'לא לשנות' – לעשות בדיוק מה שאומרים לנו, להציב לנו גבולות כפי שהורו לנו, גם אם אנחנו רוצים 'להדר' בתפילה במנין וכדו' וכבר כתב אחד מגדולי הפוסקים, הרב מלמד שליט"א, שהוא מהדר להתפלל ביחיד. גם אלו שרוצים לעזור ולהתנדב צריכים לנקוט בזהירות, כי גם כאן צריך לנהוג באחריות תוך המגבלות והכללים שקובעים לנו אנשי הרפואה.

נסיים בתפילה הנאמרת בתחנון בימי שני וחמישי בחלק מהנוסחים –

"חוסה על עמך והצילנו מזעמך והסר ממנו מכת המגפה וגזרה קשה כי אתה שומר ישראל".

שבת שלום לכל בית הישיבה ובשורות טובות לעם ישראל ולעולם כולו.