פרשת וירא – האמא היהודיה

אחד התיאורים המרגשים ביותר בספרו של הרב ישראל-מאיר לאו 'אל תשלח ידך אל הנער', הוא התיאור כיצד אמו השליכה אותו לעבר אחיו ובכך הצילה את חייו, דבר שכמובן הבין רק מאוחר יותר. וכך מתאר את האירוע (עמ' 27):

"אמא ואני עמדנו ברציף הומה יהודים מבוהלים וצרחות גרמנים מול קרון של רכבת משא שבחלקו העליון היה אשנב קטנטן מגודר בתיל ודלתות הזזה ננעלו על בריחים…תוך שניות קלטה אמי שההפרדה הזו מאותתת זוועות, בהחלטה של רגע, שניה אחת לפני שהייתי אמור להיכנס לתוך הקרון יחד אתה…היא תפסה אותי בגבי בשתי ידיה דפה וזרקה אותי לכיוון הגברים. לא הבנתי מה קורה, רק שמעתיה – 'טולק! קח את לולק! שלום טולק, שלום טולק! ' ויותר לא ראיתי אותה".

גבורת האמא להיפרד מבנה הקטן נגד הטבע האנושי, כי זה המעשה הנכון ביותר לעשות בשעה קשה זו, ביודעה מניסיונה לאן מובילה רכבת הרצח של הנשים והילדים, הוא מעשה הרואי ללא ספק.

השבת נפגוש אמא נוספת – הגר – ונלמד כיצד הגיבה למצב סכנה בה היה נתון בנה. כפתיחה לעניין, נביא משפט אחד שכתב רבי שמשון רפאל הירש על הגר, בדיוק כפי שנהגה אמו של הרב לאו –

"…אדם בעל שיעור-קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה…". ועל כך עוד בהמשך….אך ראשית נפגוש את הפסוקים מפרשתנו:

"(טו) וַיִּכְל֥וּ הַמַּ֖יִם מִן־הַחֵ֑מֶת וַתַּשְׁלֵ֣ךְ אֶת־הַיֶּ֔לֶד תַּ֖חַת אַחַ֥ד הַשִּׂיחִֽם: (טז) וַתֵּלֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל־אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ: (יז) וַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹהִים֘ אֶת־ק֣וֹל הַנַּעַר֒ וַיִּקְרָא֩ מַלְאַ֨ךְ אֱלֹהִ֤ים׀ אֶל־הָגָר֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֥אמֶר לָ֖הּ מַה־ לָּ֣ךְ הָגָ֑ר אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־שָׁמַ֧ע אֱלֹהִ֛ים אֶל־ק֥וֹל הַנַּ֖עַר בַּאֲשֶׁ֥ר הוּא־שָֽׁם: (יח) ק֚וּמִי שְׂאִ֣י אֶת־הַנַּ֔עַר וְהַחֲזִ֥יקִי אֶת־יָדֵ֖ךְ בּ֑וֹ כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִׂימֶֽנּוּ".

תגובת הגר למציאות הקשה בה נקלעה נראית לא ברורה ואפילו תמוהה, אך תחילה נלמד מה קרה בדיוק לאחר שנשלחה מבית אברהם.

הרמב"ן מתאר את הדרמה שהתרחשה במדבר ומביא מספר דעות לחיוב ולשלילה על הנהגתה של הגר –

"ותשלך את הילד – גברה עליו הצמאה ולא יכול ללכת והשכיבתו אמו תחת האילן מושלך ונעזב…ורבי אברהם אמר: ותשלך, כי לקחתו בחיקה בעת שנחלש בצמא".

בהמשך הדברים אומר לנו הרמב"ן, שאברהם לא נהג כשורה בזה ששלח ילד חולה, אבל עשה זאת בעל כורחו. נראה את לשונו –

"…ורבותינו אמרו (ב"ר נג יג) שהיה חולה בעת ששלחו ושם על שכמה את הילד. וזה הטעם "ותשלך". והיה כל הענין הזה לאברהם מפני שצווה לעשות ככל אשר תאמר שרה, והיא צותה להוציאו מיד, ובמצותה לא נתן להם כסף וזהב ועבדים וגמלים נושאים אותם" (רמב"ן שם).

ברם, התרגום יונתן מתאר את מה שקרה כשלמעשה היא נהגה בחוסר אחריות ובמקום לדאוג לבנה ולביטחונו, הלכה לבית עבודה זרה שלה וכך התישה את כוחו, למרות שהוא כנראה היה כבר חולה –

"…ויהי כיון שהגיעו לפיתחו של מדבר נזכרו לטעות אחרי עבודה זרה ולקה ישמעאל באש קדחת וישתה כל המים עד שכלו כל המים מן החמת ונחרך ונחלש בשרו ותִשׁאהו ונִתייגעה ותקרא ליראתו של אביה ולא ענה אותה ומיד השליכה את הילד תחת אחד מן העצים…" (כתר יונתן בראשית כ"א, ט"ו).

הגר ידעה שבנה חולה ובמקום לדאוג לכך מתחילה היא עוסקת בעיניים אחרים.

"ויכלו המים מן החמת. שהי' קדוח וחולה כמו שדרשנו, והי' שותה בכל שעה כדרך בעלי קדוח: ותשלך את הילד תחת אחד השיחים. אילן רותם היה, שכן דרך הרתמים להיות גדלין במדבר" (שכל טוב בובר בראשית, וירא כא, סימן טו).

גם רבי חזקיה בן מנוח כפרשנים אחרים מטיל את כל האחריות על הגר, משום שלדעתו ישמעאל לא יצא חולה ואברהם נתן לה מים כפי הצורך עד שתגיע למקום לינה, אבל היא הלכה ותעתה בדרך והלכה לה לעבודה זרה שלה או כל ענין אחר, במקום למהר ולמצוא מקום ראוי לשהות בו במדבר ואז חלה והתייבש בנה, וזה לשונו –

"ויכלו המים מן החמת, קודם שבאתה למלון שהרי אברהם לא נתן לה מים, אלא שעור כדי שתבוא אל הישוב והיא הלכה ותתע בדרך. ותשלך את הילד לא מפני שהיה על שכמה משעה שיצאה מבית אברהם אלא כשחלה נתנתו על שכמה ובראותה שנפשו יצאה השליכתו…" (חזקוני שם).

ממשיך את הביקורת הקשה על התנהגותה של הגר הרש"ר הירש ולדעתו זו הסיבה שהתורה הביאה את הסיפור הקשה – כדי שנדע ולהבחין בין השורשים של ישמעאל לבין השורשים של יצחק וזה לשונו:

"כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת – חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תיטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במיליון של שניה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני 'שאין בכוחו לראות בייסוריו', אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש – אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שעור – קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו".

לרש"ר הירש היה קשה כמו לפרשנים אחרים מדוע כתוב "וַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹהִים֘ אֶת־ק֣וֹל הַנַּעַר֒", שהרי לא שמענו את ישמעאל מתפלל, אלא רק אותה? אלא ברור שהנער במצב הזה זעק מתוך צמא ומחלה והנה ה' שומע את קולו ועל כך עונה הרש"ר הירש, שתפילת אדם אנוכי לא נשמעת. נראה את המשך דבריו –

"…מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה' שמע "את קול הנער", ולא קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד".

הרש"ר הירש מבחין בעוד נקודה חשובה ו'קשה לעיכול' – לא רק שלא נהגה בשום-שכל להתמודד עם הצמא, אלא גם כאשר לא הייתה לה ברירה והייתה צריכה להניח אותו באיזה מקום, הרי לא דאגה לרפד לו את המקום ולהניח אותו במקום נוח –

"…ולא עוד אלא: ותשלך את הילד תחת אחד השיחים, ואחת הייתה לה, היכן ייפול; ושמא ייפול בין קוצים שיסרטו את בשרו, וחוסר תבונתה של האם תוסיף לעינוי הצימאון עוד צער ללא צורך. הכל מראה אבדן חושים גמור תחת עצמת הכאב".

ומכאן עובר הרש"ר הירש להגדרה כוללנית שלוקחת אותנו עד ימינו – ההבדל בין האמא היהודיה לבין האמא מזרע הגר המצרית – "…במידה כזאת – לא תשלח אם מזרע אברהם כל רסן במעמד שכזה".

אולם, אם נחשוב שהגר הייתה כה אכזרית ולא היו לה כלל רגשות אימהיים, הרי נטעה בגדול! הביטוי "כמטחווי קשת" מלמדנו, שהיו בה שני הצדדים ונקרא זאת בלשונו –

"…משום כך יורשה לנו לפרש 'הרחק כמטחווי קשת' – היא התרחקה כדרך שעושים יורי הקשת'. דרכו של היורה בקשת ללכת אחורנית ממטרתו עד לנקודה הרחוקה ביותר, שממנה הוא יכול עוד לראותה, כך התרחקה הגר מישמעאל בלכתה אחורנית עד כמה שאפשר, כדי לא לראות את ייסוריו, אך מבלי שייעלם מעינה. דבר זה התאים יפה להרגשות הסותרות, שהיא התלבטה בהן. לדבקותה בבנה היא נתנה עוד רק אותו מקום, שנשאר בלבה לאחר שנתנה סיפוק להרגשת הצער של עצמה, היא אותה הרגשת כזב בלתי – מעודנת".

הנצי"ב מוולוז'ין רבי צבי יהודה ברלין הגדיר את מעשיה במשפט אחד –

"ותשב לה. בשביל טובת עצמה, כדי שלא תראה בעיניה צער" (העמק דבר בראשית כ"א, ט"ז).

למדנו אם כן על דרכה של אם-ישמעאל בהתנהגות במצבי לחץ ובגישה לחיים בכלל בניגוד לאם העברייה. גם בימינו, פגשנו מאות סיפורים על התנהגות נשות ישראל בתקופות קשות בהיסטוריה ותיפקודן במצבי לחץ – ולעומת זאת נבצר מבינתנו כיצד אימהות של מחבלים מחלקות ממתקים כאשר נודע להם שבנם רצח ומת גם הוא – כיצד אמא אנושית שמחה על מות בנה גם אם מאמינה באידאולוגיה מסוימת.

אי אפשר שלא לסיים מאמר זה בשיר המרגש והמפורסם "האמא היהודייה" (א-יידישע מאמע), שנכתב והולחן בארצות הברית על ידי המשורר היהודי-אמריקאי ג'ק ילן לפני כמאה שנים, בשנות העשרים של המאה הקודמת. השיר בוצע במהלך השנים בעשרות רבות של גרסאות – הנה קישור לביצוע יפהפה של החזן הצבאי הראשי שי אברמסון והנה המילים –

אֶשאל, ואם אפשר ענו לי מי שיכול: באיזה רכוש יקר, מברך הא-ל את הכל?

לא תקנה את זה בכסף, זה ניתן חינם, ועם זאת כשמאבדים, זולגות דמעות כים.

לא תקבל עוד אחת כזו, חבל על הדמעות. אוי.. מי שאיבד כזאת, יודע עד מאוד.

פזמון:

אמא יהודיה (אָ-יִידִישֶע מָאמֶע), הטובה שבאוצר

אמא יהודיה, אוי, כמה מר כשהיא תחסר!

כמה יפה הבית ומואר, כאשר האמא נמצאת בו,

כמה עצוב וקודר כאשר האל לוקח אותה לעולם הבא!

באש ובמים היא תלך למען ילדהּ, תנשוך היא שפתיים גם אם יפְגע בכבודה.

אוי, כמה אושר ועושר יש לאנשים, שזכו במתנה כה ברוכה…..

מתנת הא-לוֹקים. רק אמא יהודיה קשישה, אמא שלי!

מי יָשָב ליד עריסתך יומם וליל, ומי לא עצם עין ליד מיטת חולייך?

מי בישל לך, אפה, עבד בפרך, ומי תעבוד עד קץ כוחה למען ילדהּ?

אצל מי אתם כולכם יקרים, כולכם נאים וטובים?

מי היתה נותנת לכם את טיפת דמה האחרונה?

פזמון:

אמא יהודיה (אָ-יִידִישֶע מָאמֶע), הטובה שבאוצר

אמא יהודיה, אוי, כמה מר כשהיא תחסר!

כמה יפה הבית ומואר, כאשר האמא נמצאת בו,

כמה עצוב וקודר כאשר האל לוקח אותה לעולם הבא!

ברכת שבת שלום לכל האמהות היהודיות והצדקניות – ולכל בית הישיבה!