פרשת וירא – ההשפעה הרוחנית של מקום המגורים

בתאריך כ"א בחשוון לפני חצי יובל שנים, בשנת תשנ"ה, הלך לעולמו מורי ורבי הרב אריה בינה זצ"ל, מייסד וראש ישיבת בני-עקיבא "נתיב מאיר" שבירושלים. מאוד אהבתי את הרב בינה, שהיה בו שילוב של עולם התורה עם חיבור למציאות הישראלית, פיקחות וצניעות, איש של מעשים, חכמה ובינה. הרב בינה היה סמל אמיתי לחיבור של תורה ועבודה, כאשר לאחר שעלה ארצה עבד כחקלאי בכפר-הרא"ה ושילב לימוד תורה והוראה בישיבה. מטעמי בריאות עבר לירושלים ושם הקים את יב"ע "נתיב מאיר". ר' אריה, כפי שכולם קראו לו, נפל בשבי הגרמני כחייל בצבא הוד מלכותו הבריטי. בכלא שהה ארבע שנים וביקש מהסוהר שיביא לו איזה ספר יהודי מבית-הכנסת. הלה הביא לו את מסכת יבמות ולימים סיפר שזכה לעבור על המסכת 140 פעם. היה זה אך טבעי, שביקשתי ממנו שיערוך את החופה והקידושין של רעייתי ושלי.

מדוע נזכרתי בדמותו של הרב האהוב עלי מעבר ליארצייט שיחול בשבוע הבא? הסיבה לכך היא אירוע וסיפור שסיפר לנו הרב ונזכרתי בו בקוראי את פרשת השבוע.

הסיפור התרחש כשהיינו בשבת בוגרים בישיבה והוזמנו לביתו של הרב ל'עונג-שבת' ולשו"ת פתוח. לשאלת אחד הבוגרים, מדוע רואים ירידת הדורות ביחס לאהבת תורה, סיפר ואמר שיש הבדל בין עיירה יהודית של פעם להיום. בזמנו, מיד לאחר שנולד תינוק, היו מביאים אותו לבית הוריו וכל הקירות מלאים בפסוקים ותמונות של גדולי ישראל. כמובן שהתינוק לא הבין מילה אחת ממה שסביבו, אבל כך כבר בעודו תינוק הוא ראה וספג לתוך נשמתו דברים שבקדושה. יש משהו אחר בקירות הבית והחדר בו שוכב ונמצא התינוק. היום, אמר ר' אריה, שמים סביב התינוק כל מיני צעצועים ומוביילים למיניהם, שזה נחמד וטוב ויפה אך קדושה אין בהם…

ואיך הדבר קשור לפרשתנו?

ובכן, המלאכים מזרזים את לוט ומבקשים ממנו להימלט על נפשו ולמצוא מחסה בהרים פן יספה בהפיכת סדום. לוט מבקש מהמלאכים בקשה, למצוא מחסה בעיר הקרובה הנקראת 'מצער' וזה לשון הבקשה –

"הִנֵּה־נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת־נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן־תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַֽתִּי: הִנֵּה־נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִֽׁי".

המלאכים מסכימים לבקשה זו.

האם הסיבה שלוט רצה להימלט לשם היא רק משום שהיא קרובה גאוגרפית לסדום?

לדעת חז"ל במדרשים השונים ישנן סיבות אחרות. ראשית, מסבירים חז"ל מדוע נקראה העיר הזו 'מצער' – משום שהיא באה מלשון 'צעיר[ה]'. העיר הזאת נבנתה ויושבה על ידי תושבים שנה אחת אחרי שאנשים התיישבו בסדום. מצער הייתה בת 51 שנה [רמז בפסוק "הנה נא"=51] ואילו סדום בת 52 שנים ועל כן הייתה פחותה בעוונות שנעשו בה יחסית לסדום. לוט רצה לנוס לשם, מתוך תקווה והנחה שמכיוון שהיא פחותה בעוונות לא תתבצע שם הפיכה.

גם רש"י מביא את המדרש, אך מביא גם את 'פשוטו של מקרא' וזה לשונו:

"ופשוטו של מקרא – הלא עיר קטנה היא, ואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה ותחי נפשי בה".

ומדוע 'אין להקפיד'? האם רק משום שהייתה קטנה בכמות ולא "שווה" להתעסק איתה כדעת רש"י?

לדעת הרשב"ם, הסיבה שלא להענישה, משום שהרוב בעיר זו אינם חוטאים. וכן לדעת הרד"ק, למרות שהם רשעים אבל מועטים הם, ובזכות לוט יינצלו. או יתכן לומר, משום שעדיין לא הספיקו לחטוא הרבה.

הרש"ר הירש כדרכו מסביר בדרך ייחודית את בחירת לוט ובקשתו לנוס דווקא לשם. לדעתו, המילה 'מצער' איננה מבטאת שהיא עיר קטנה בהכרח, אלא  דבר נטול ערך וחשיבות, מקום שאין בו עושר או נוחיות. לדעת הרב הירש, לוט הבין ממה שנאסר עליו להביט לאחור, שהעונש שהוטל עליו הוא שיאבד את כל רכושו ורק ניתן לו להציל את עצמו ואת נפשו. וטענת לוט היא, שהעיר שהוא רוצה לנוס שמה עונה על מהות העונש, משום שבעיר זו –

"…האפשרויות לקיום כה מעטות הן, וכה דלה היא, עד שאם גם יורשה לו לגור בה – אחרי שנות השפע בסדום – אין כאן אלא הצלת הנפש בלבד".

אמנם, לוט קיבל את מבוקשו לנוס לצוער, אך גם זו נחרבה לאחר שנה. כך כותב בעל ספר 'פנים יפות', הרב פנחס הלוי הורביץ, רבה של פרנקפורט [1805-1731] ורבו של בעל החת"ם-סופר. והסיבה לדעתו היא –

"…שהרי אברהם ביקש ולא נענה אפילו על עיר אחת, ואיך ניצל לוט להציל צוער. אלא שלא נתמלאה סאתה עד שיבוא שנת נ"ב, תדע שהרי [בנות לוט] אמרו 'ואיש אין בארץ' שהיו סבורות שנחרב כל העולם, ע"כ שגם צוער נחרב, לכך כתוב כי ירא לשבת בצוער, אף על פי שכבר הבטיח לו המלאך, אלא שלא היה הצלה אלא לפי שעה".

פתחנו את מאמרנו בדברי מו"ר הרב בינה זצ"ל על סביבת התינוקות והאוירה בבתים שהייתה עוד בהיותו בגלות. ההבנה היא, שהבית כשהוא אפוף ומסובב בדברים שבקדושה משפיע על היושבים בתוכו והקירות והמשקופים סופגים את קדושת המקום.

בדרך זו מפרש מורי ורבי, הגאון הרב יעקב-חיים גולדוויכט זצ"ל, ראש ישיבת ההסדר 'כרם-ביבנה', מדוע לוט בחר במקום זה, מה הייתה הזכות של המקום  ומה היה ההבדל בין צוער לשאר הערים. לוט ביקש לשבת בצוער, כי שם האדמה והבתים לא התמלאו עדיין בעבירה, בלשון הרע וברכילות, לעומתה סדום הוותיקה הספיקה לצבור ולספוג באדמתה ובבתיה את תרבות הרשע, את התרבות הקלוקלת ביחס לחלשים בחברה וזה עושה את ההבדל בין מקום למקום, כשהענין הוא מה נצרב ונספג באבני ובאדמת המקום.

למדנו מדבריו של הרב גולדוויכט, שיש חשיבות למקום עצמו עד כמה ספג תרבות זרה ועד כמה הוטמעה אותה התנהלות מרושעת כלפי האחר והחלש בצורה פיזית בכל מה שנמצא במקום הזה. ואת כל זה ידע לוט.

הרעיון אותו הביע הרב גולדוויכט מתכתב יפה עם המשנה במסכת כלים (פרק א'), שאומרת שיש הבדלים בין סוגי הקדושות:

"עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות:"

קדושת המקום אף נובעת מהמצוות שעושים באדמתה וזה משפיע בצורה רוחנית ופיזית על אדמתה ועל פירותיה. רבי יעקב 'בעל הטורים' מביא את דעת אביו הרא"ש ועוד ראשונים, האומרים שאין לומר בברכת 'מעין שלש' – "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". ומדוע? –

"שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה…וא"א הרא"ש ז"ל לא היה אומרו וגם לא היה אומר ונודה לך…" (אורח חיים, הלכות ברכת הפירות סימן ר"ח).

ועל דבריו אלו של רבי יעקב 'בעל הטורים' טוען רבי יואל סירקיס, מחבר ספר 'בית-חדש' [הב"ח] רבה של קראקוב ((1561-1640, שהרי קדושת ארץ ישראל משפיעה על מהות הפירות. פירות ארץ ישראל ספוגים מקדושת הארץ ועל כן יש להודות לקב"ה על כך ומותר לחמוד את פירות אלו משום קדושתם. מפני חשיבות דבריו נביא אותם עם קיצורים מתבקשים –

"תימה, הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי … 'ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל' ואמר אם תטמאו את הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה …כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".

לפי"ז מסביר מו"ר הרב חיים יעקב גולדוויכט את המשנה בסוף מסכת 'אבות' על אי רצונו רבי יוסי בן קיסמא לצאת מעירו ולעבור לעיר אחרת בנימוק – "איני דר אל במקום תורה" – למרות שנתבקש לבוא ולהשפיע וללמד תורה בעיר אחרת. רבי יוסי טען, שהוא מוכן לגור רק במקום שהוא כבר ספוג במשך הדורות מתורה ומדות טובות. וגם אם יעבור ללמד תורה למקום החדש, הרי שם יחסר היות  המקום ביסודו שאינו ספוג בתורה. להביא מקום להיות מקום תורה לא נעשה  בקלות ובמהירות כזו אלא זה תהליך ארוך טווח.

יש חשיבות להביא כאן את דברי הרמב"ן, שכל מה שאנו מייחסים חשיבות למקום הוא דווקא בארץ ישראל משום קדושתה, ולכן נענשה סדום בהפיכת אדמתה וזה לשונו:

"ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם …שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם…כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'…" (י"ט, ז').

את היסוד הרוחני הזה אנו מיישמים הלכה למעשה בישיבתנו, שכידוע אין בה פנימייה ואעפ"כ אנו מקיימים לימוד תורה כל הלילה בחג השבועות. ויש אשר באים ברגל מהסביבה הקרובה והרחוקה ויש תלמידים שישנים על מזרונים בכתות – והכל כדי להימצא בחג בישיבה. כהכנה לחג אני נוהג לומר לתלמידים, שבמהלך השנה קורה לעתים שיוצא לדבר גם דברי חולין לצערנו בבית המדרש, גם מתוך רגילות ושגרה ומעצם זה שבית המדרש מהווה המקום המרכזי של הישיבה, לא תמיד נאמרים בו רק דברי תורה, אלא גם נושאים אחרים חשובים ככל שיהיו, בבחינת 'דברי חולין שצריכים לימוד'. אני מדבר על לב התלמידים, שבכל השנה קירות בית המדרש שומעים גם תורה ותפילה וגם 'מילי דעלמא' ובחג השבועות נעשה תיקון גדול וקירות בית המדרש יספגו אך ורק דברי תורה וקדושה ואף מילה שאיננה קשורה ללימוד התורה ובזה נקדש את בית המדרש וקדושת המקום תהיה שלמה ומושלמת. ואכן, כל שנה התלמידים מרגישים מחויבות שקירות בית המדרש יספגו תורה נקיה וטהורה.

נסיים בסיפור חסידי ידוע  על רבי מנחם מנדל מורגנשטיין  הרבי מקוצק, שפעם אחת פנה אל כמה אנשים נכבדים ושאל: "היכן נמצא אלוקים?". צחקו האנשים והשיבו לו: "בכל מקום – הרי נאמר 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ'!". אמר להם הרבי: "הקדוש ברוך הוא נמצא במקום שנותנים לו להיכנס".

נתפלל ונזכה בע"ה, שניתן לקב"ה להיכנס בכל מקום, בלבנו ובביתנו, ובכל בית בישראל יספגו קירות הבית רק חום ואהבה, קדושה וטהרה, אהבה בין איש לאשתו ובין כל שוכני הבית, אכי"ר.

שבת שלום לכל בית הישיבה!