פרשת פקודי – ברכתו של משה

ה'חפץ-חיים', רבי ישראל-מאיר הכהן מראדין, נפטר בחודש אלול ה'תרצ"ג (1933) וכל גדולי עולם-התורה הספידו אותו. גם הרב אברהם-יצחק הכהן קוק זצ"ל שהיה בידידות איתו, הספידו בירושלים בבית הכנסת שבמאה שערים. הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד ראש ישיבת ברנוביץ, שנרצח על ידי הנאצים ימ"ש במלחמת העולם השנייה, היה תלמידו של ה'חפץ-חיים' והספיד אף הוא את רבו וסיפר עליו עובדה קטנה, המעידה על היותו ענק שבענקים.

"פעם אחת ישבתי עמו בביתו ובאה אישה מברנוביץ והציעה לפניו פתקא ורשום עליו חמשה עשר שמות מבני משפחתה, ובקשה מהצדיק שיברך אותם. אמר לה החפץ חיים שאין לו רשות על זה. וכעבור רגעים אחדים אמר, שתכתוב אצל כל שם מה משאלות לבו כדי שידע על מה לברך אותו".

רבי אלחנן הסיק מכך על גדולתו של ה'חפץ-חיים', שהייתה בו רוח הקודש ורק לאחר שקיבל רשות משמים הסכים לברכם. ברם, ניתן לומר גם, שה'חפץ-חיים' מרוב ענוותנותו לא חשב שראוי שיברך, כי רק על גדולי האומה נאמר בתורה ובנביאים שבירכו. התורה והנביאים מייחסים חשיבות עליונה לכוחה ולמשמעותה של ברכה ולא לכל אחד יש כוח אלוקי לברך, אבל מכיוון שראה את אכזבתה של האישה והציפייה שהצדיק יברך אותה, אזר עוז וכוחות של קדושה שהיו בו ובירך אותה ואת משפחתה.

בפרשתנו אנו מוצאים את משה רבנו מברך, לאחר שמלאכת המשכן הושלמה.

"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹש ה".

ואילו בפרשת 'נשא', בה מסופר גם כן על יום כלות המשכן, לא מוזכר ענין הברכה כלל –

"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָֽם".

ברור לכולנו, שאם התורה מספרת לנו שמשה רבנו בירך, היה בזה משהו מיוחד. וזה מה שכתב ה'אור-החיים' הקדוש:

"טעם שהוצרך לומר משה ולא סמך על זכרונו [שהוזכר] בסמוך, לומר לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך כי משה איש הא-להים ברכם ודבר גדול הודיע הכתוב בדבר זה, ולטעם זה הוא שהודיע הכתוב ואמר ויברך אותם וזולת היות משה אין התורה מגדת אם יברך אדם לחברו".

וזאת יש להעיר ולציין שלדעת ה'אברבנאל' התורה הדגישה מה גרם למשה לברך  משום שמשה רבנו לא ראה את כל תהליך בניית המשכן ואת מה שעשו ולכן הופתע לטובה שהכול היה לפי הציווי האלוקי וזה מה שהביא אותו לברך. ונראה את לשונו:

"יראה מסגנון הפסוקים האלה, שהאומנים חכמי לב אשר עשו את המלאכה כאשר שמעו מפי משה את כל אשר צוה השם לעשות במלאכה ההיא. עשו מלאכתם באוהליהם ולא הראו למשה דבר ממה שהיו עושים. וגם משה לא הלך לראות מה המה עושים באוהליהם עד שנשלמה. ומפני זה זכר הכתוב כאן כל הכלים שהביאו לפניו אחד לאחד בסדרם כפי הנחתם, כדי שיראה חכמתם במלאכה ההיא ושלא שגו בה כלל. ולכך אמר בסוף הספור הזה 'וירא משה את כל המלאכה' לא בזמן שהיו עושים בה, אבל ראה אותה אחרי הגמרה ותמה מאד איך הם ולא אחד מהם לא שגג בדבר מהדברים ההמה שעשו ולא שכחו מה שצווה להם בו דבר, כי המורה על רוב חכמתם וזריזות' לעבודת השם. ולכך בירך אותם משה כי ראויים היו לברכה…".

ונשאלת השאלה, מה בעצם התרחש ביום האחרון? ומה הייתה ברכתו של משה רבנו?

רש"י על אתר מגלה לנו על פי חז"ל את תוכן ברכתו של משה איש האלוקים –

"אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו וגו', והוא אחד מאחד עשר מזמורים שבתפלה למשה (תהלים צ' י"ז)". [ל"ט, מ"ג).

רש"י מביא כאן שתי ברכות – אחת שמשה בירך אותם "יהי רצון שתשרה שכינה…" והברכה השניה "ויהי נועם.." היא ככל הנראה מה שהשיבו עם-ישראל למשה.

יש הדורשים את משמעות הברכה של משה על פי הגמרא (שבת ל"ב:):

"איזה הן מעשה ידיו של אדם – הוי אומר: בניו ובנותיו של אדם".

משה רבנו ברכם בברכה שכל הורה רוצה לשמוע, שיזכה לחנך את בניו ובנותיו בדרך התורה והמצוות ועל זה נאמר "גדול תלמוד תורה יותר מבניין בית המקדש" (מגילה ט"ז:) ואין ברכה יותר גדולה מאשר שיזכו שהבנים והבנות יגדלו לתורה ולמעשים טובים ובוודאי כשהמברך הוא משה רבנו!!

רש"י בפרשת נשא מגלה לנו מה התרחש ביום האחרון של הקמת המשכן. זה לא היה נראה יום רגיל, אלא ממש מעמד של חתונה בין הקב"ה לבין עם-ישראל וזה רש"י מדייק מהכתוב 'כלות משה',  בלי וא"ו אלא "כלת" –

"…'כלת' כתיב, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה".

למרות שמי שעשה את המשכן היה בצלאל ואליאב, אומר רש"י –

"ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת".

רש"י מוכיח, שגם בית המקדש בתקופתו של דוד נקרא על שמו, משום שמסר נפשו עליו.

ומדייק רש"י –

"ביום כלות משה להקים – ולא נאמר 'ביום הקים', מלמד שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום העמידו ולא פרקו, לכך נאמר 'ביום כלות משה להקים', אותו היום כלו הקמותיו וראש חדש ניסן היה".

ראוי לברר שני דברים:

א. מה הקשר ומה משמעות ברכת "ויהי נועם" להקמת המשכן?

ב. מדוע נאמרת ברכה זו הלקוחה מספר תהילים במוצאי שבתות ומה הקשר בינה לבין מוצאי שבת?

על השאלה השנייה עונה רבי שמחה בן שמואל מויטרי, מחבר 'מחזור ויטרי', הנחשב לאחד המקורות החשובים בתולדות הסידור. רבי שמחה היה תלמידו של רש"י והשלים את כתיבת הסידור שלו בשנת 1208.

לדעתו של רבי שמחה בן שמואל, הסיבה שבחרו בפסוקים אלו, משום שהם קטעי ברכה ורוצים לאחר בהם את השבת – וזה לשונו:

"…ולכך מאריכין בתפילה במוצאי שבת ואומרים ויהי נועם וסדר קדושה ופסוקי נחמות לאחריהם, מפני שביום השבת יוצאין פושעי ישראל מגהינום ויש להם מנוחה בשבת. כדאמר בפ"ר עקיבא. עד שישראל מסיימין אף תפילת המעריב. לכך מאריכין בתפילה שלא יחזרו מהרה לגיהנום…ומה שאומרים ויהי נועם לפי שהוא מזמור של ברכה. וראוי לאומרו ביום ראשון של שבוע".

בטעם שני במחזור ויטרי מביא הסבר, שעונה על שתי שאלותינו. ברכתו של משה רבנו "מעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" באה לומר, שמלאכת המשכן חשובה ומצווה היא, כפי שיש חשיבות לששת ימי המעשה והאדם מצווה לעשות את מלאכתו בששת ימי המעשה. והמצווה שמבטלת את מצוות העשייה היא מצוות השבת, שקשורה למלאכת המשכן, שממנה למדו את כל מלאכות שבת האסורות. ולכן ברכת משה על הצלחת מלאכת המשכן מחוברת גם לברכה במוצאי שבת. לאחר שביתת מלאכה, באה הברכה על מלאכת האדם וזה נאמר עם צאת השבת. לכן, למנהג האשכנזים אם יש מועד באמצע השבוע לא אומרים את "ויהי נועם", כי אין ששה ימי מלאכה הנזכרים בהקשר למשכן. ומנהג הספרדים כן לומר, משום דעת חלק מרבותינו כגון רבי עמרם גאון, שגם אם יש פחות מששה ימים עדיין יש מצווה לאדם לעמול ולפתח את העולם.

אנו מתחילים את השבוע בפרק צ': "תפילה למשה איש האלוקים", שהפסוק האחרון החותם את הפרק הוא "וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹוקינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ". פסוק זה, שנאמר במשכן בזמן השלמתו, יש בו תפילה ובקשה שמעשה ידינו יצליחו ויכוננו בשבוע הבא עלינו לטובה ולכן ממשיכים בפרק צ"א – "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שׁ-דּ-י יִתְלוֹנָן: אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹוקַי אֶבְטַח בּוֹ: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת: בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ…כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ" – בו אנו מבקשים, שבששת ימי המעשה, בהם אנו מצטרפים כביכול לבורא עולם ומפתחים את העולם ובכך משלימים את מעשה בראשית, אנו מבקשים שהקב"ה יצליח דרכנו וישמרנו מכל מרעין בישין, ומסיימים את התפילה בהמשך בפרק צ"ב – "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת: טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן: לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת".

רבי משה אלשיך, בפירושו על תהילים (צ') מסביר ומביא טעם מיוחד ומקורי, מדוע משה רבנו בירך אותם בברכה זו ומסביר את שני חלקי הברכה – "שתשרה השכינה במעשה ידינו" הכוונה על עם-ישראל ומתוך כך השכינה תשרה גם בחלק החומרי, המשכן. נראה את לשונו:

"ויאמר לפי זה, הנה השראת שכינה על הקרשים ויריעות לא יתכן, אמנם העיקר הוא באנשים, וזה ככתוב אצלנו בביאור התורה כי ב' דברים צריך, א' שיהיו צדיקים שתשרה שכינה בעצמנו, שנית כי המשכן בעצמו שהוא בכל פרטיו מעין המשכן הרוחני העליון, על ידי היות עושיו מכוונים אל מה שהוא דוגמא למעלה אל כל דבר שעושים ממנו למטה קונה כל פרט מהתחתון איכות קדושה מעין מה שהוא דוגמתו למעלה, ועל ידי שני הדברים האלה א' השראת שכינה בעצם וראשונה באנשים כי היכל ה' המה, וגם על ידי מה שעולה ומתכונן איכות המשכן בכל חלקיו כמגשמיות אל איכות רוחני, על ידי שתי אלה מתפשטת קדושת שכינה שבאנשים גם אל המשכן, ודומה לפניו יתברך כאילו הוא שורה בעליון ממש, כי איכות העליון בו:

וזה יאמר ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ממש, שיהיה בנו השראת השפע, וממנו ימשך שגם ומעשה ידינו הוא המשכן כוננה עלינו, שתתן בו שפע, לְמַה שהוא דוגמא אל דברים עליונים שעל ידי כן אתה משרה שכינתך בו כאילו תשרה למעלה, כי כל חלקי המשכן על פי כוונת עושיו עולים באיכות כאילו אינם גשמיים, וזהו כוננה עלינו שתכונן אותו למעלה מאיכות גויותינו כי גשמיים אנחנו, עם היות גוף המשכן גשמי".

במדרש אגדה (בובר, שמות ל"ט, סימן מ"ג) אנו מוצאים דעה נוספת שמשה רבנו בירך אותם ברכה מאוד מעשית, הנוגעת לחיי היום יום –

"…ויברך אותם משה. אמר להם: יהי רצון שלא תשלוט בכם עין רע ולא אויב במעשה ידיכם, שהרי המשכן נגנז במחילות המקדש".

נתבונן בדבריו הנפלאים של בעל ה'כלי-יקר', אחרי ששואל מדוע כתוב בתחילה עבודת המשכן ואחר כך נאמר מלאכה. ונראה את שאלתו בשלמות:

"וירא משה את כל המלאכה. יש לדקדק, למה נאמר מתחילה 'ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד', וכן נאמר בסוף 'כן עשו בני ישראל את כל העבודה' – למה קראה מתחילה 'עבודה' ואחר כך 'מלאכה'?

ועונה ה'כלי-יקר', שבתחילה כל אחד עבד לבד והכין את הכלי שנתבקש ורק אח"כ הרכיבו את כל הכלים יחד והמיוחד שנוצר חיבור מוצלח בין כל מה שעשו האנשים ועבודת הצוות הניבה תוצאה מאוד טובה –

"…בעבודת המשכן מתחילה אמר 'ותכל כל עבודת משכן אוהל העדות ויעשו בני ישראל ככל אשר צווה ה' את משה כן עשו', שמשמע שכל אחד בפני עצמו נעשה כאשר צווה ה' את משה, אבל עדיין לא פורש שאחר שנעשה הכל אז סדרו את כל עבודה ועבודה על מקומו המיוחד לו דהיינו טוב כללי, על כן חזר ואמר 'ככל אשר צווה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה', כי היה בהם טוב כללי שנעשו על הסדר הנכון דהיינו חיבור כל העבודה ביחד. ואחר כך חזר לבאר שכל מה שעשו נעשה על ציווי מלאכת העולמות שמים וארץ, זה שאמר 'וירא משה את כל המלאכה' היינו מלאכת מעשה בראשית והנה עשו אותה, רצה לומר שעשו דוגמת אותה מלאכה, כאילו היתה היא ממש אותה המלאכה, לפיכך 'ויברך אותם משה'…".

הרש"ר הירש נותן לנו תמונה והתבוננות כיצד נראתה המלאכה ומה נדרש מהאנשים –

"…כאשר צווה ה' כן עשו. משה השקיף על כל המלאכה המוגמרת, והנה נטבעו בה שתי תכונות אופייניות: "עשו אתה", הם עשו אותה, וכל פרט מפרטי המלאכה, מקטן ועד גדול, ביטא את מיכלול האישיות, את המסירות, את ההתנדבות הנלהבת ואת תנופת המעשה של האומה ושל כוחותיה; ושנית: "כאשר צוה ה' כן עשו", עם כל הזריזות שבתנופת העשייה השתעבדו לחלוטין, בכלל ובפרט, לצו האלוקי, ואיש לא שאף להבליט את עצמו במפעל על-ידי תוספת או מגרעת סובייקטיבית בחומר או ברוח. רק זה היה שכר המצווה שעמד לנגד עיני כל אחד ואחד: להוציא אל הפועל את מצות ה' וכוונתו בתכלית הדיוק. זוהי שמחה של מצוה המקוימת מרצון, זוהי חירות שבמשמעת ומשמעת שבחירות, והיא באה לכלל תודעת האישיות העצמית – דווקא בשעת השתעבדותה המוחלטת לרצון הבורא, תוך הרגשת עצמיותה בשמחה שאין למעלה ממנה. והרי זה הסימן המובהק המאפיין את השלמות המוסרית".

נסיים בסיפור חסידי נאה עם מסר חשוב לכולנו  – פעם אחת הגיעה אישה עקרה אל רבי ישראל, המגיד מקוֹזניץ' וביקשה ממנו שיברך אותה בבן. אמר לה המגיד: "גם אמי היתה עקרה וגם היא הלכה אל הרבי – אל הבעל שם טוב – שיברך אותה בבן. שאל אותה הבעש"ט: 'מה תתני לי בעבור הברכה?' והיא השיבה, 'אישה ענייה אני, ואין לי כלום מלבד 'קָטינקֶע' – מעיל פרווה קטן.' אמר לה הבעש"ט שתביא לו את הקטינקע, ותזכה על ידי כך לבן."

הוסיף המגיד וסיפר: "עד שהביאה אמי את הקטינקע מביתה, כבר נסע הבעש"ט חזרה אל מֶזִ'יבּוּז', עירו. נסעה אמי מעיר לעיר בעוני גדול עד שהגיעה למז'יבוז'. כשבאה סוף-סוף אל הבעש"ט, הוא קיבל ממנה את הבגד, תלה אותו על הקיר וביקש כי כשתזכה בקרוב בבן תקרא את שמו 'ישראל', כשמו. וכך היה."

כששמעה האישה העקרה את סיפורו של המגיד מקוז'ניץ אמרה: "אם כך, אביא לך גם אני איזה בגד מביתי, כדי שגם אני אזכה בבן." "אין בכך טעם," אמר המגיד, "הרי אמי לא ידעה את הסיפור על הקטינקע, אלא מעצמה עשתה מה שעשתה, ואילו את כבר שמעת את הסיפור." המגיד מתייחס לברכה כדבר שיכול לחול רק על אדם שהכין את עצמו לכך. גם כאן, כדי שתזכה האישה העקרה בבן עליה לשכוח את הסיפור על אמו של המגיד, ולעשות מאמץ מקורי משל עצמה, שיבטא את רצונה הכן ואת מסירות נפשה.

נמצאנו למדים, שגם כאשר עם-ישראל קיבל את ברכתו של משה רבנו, עליו הוטלה המשימה להשקיע מצדו באופן אקטיבי לבניית המשכן ולא לשבת בטל. וכן הדברים אמורים לנו ולצאצאינו, שכדי הברכה תחול עלינו להשקיע ולהיות 'כלי קיבול' שיהיה אי"ה כלי מחזיק ברכה, אכי"ר.

בברכת שבת שלום וחודש טוב ושמח לכל בית הישיבה!