"תנועה של עם" - לשבת הארגון תשס"ח

תנועת בני עקיבא בחרה השנה כסיסמא לחודש הארגון את הכותרת של מאמרנו "תנועה של עם" 

הוי אומר: התנועה איננה מסתגרת בד' אמותיה אלא היא חלק מהעם, יוצאת אל העם וחיה בתוכו וכמובן מנסה גם להשפיע עליו. הדבר נשמע יפה ויש בו הרבה מן התמימות של העשייה אבל צריך להודות שדרכה של תנועת הנוער היא בעיתית והיא מתמודדת עם אחת  הדילמות  הקשות  ביותר 

שיש לצבור הדתי הלאומי – האם הדרך להשתלב בכל מערכות החיים במדינת ישראל היא אכן דרך ראויה? האם שותפות   של הציבור האמוני בכל הצמתים המרכזיים של החיים במדינת ישראל, אשר בהם אין אורח חיים של תורה ומצוות  ואין הקפדה  על כללי צניעות בסיסיים,  האם היא דרך ראויה? אין זה סוד שמעורבות זו גורמת לאיבוד חלק מסוים של בני נוער ובוגרים אשר מושפעים מהאווירה ומהסביבה השונה. 

מטרתו של מאמר זה היא להבהיר שעם כל הבעיות והקשיים של הציונות הדתית, זוהי אכן הדרך הראויה של חיים על פי תורה בארץ ישראל והיא נשמת אפה של שיבת ציון וחזרתנו לארץ אחרי אלפיים שנות גלות. 

אברהם אבינו כבר התמודד עם דילמה רצינית זו: האם לחיות בתוך חברה בעלת תרבות חומרנית ולא מוסרית או להתנתק ולהתרחק כמה שאפשר. ננסה לעקוב אחר דרך קבלת החלטותיו ומה התורה רוצה ללמד אותנו על הצורה שבה התמודד עם הבעיה. 

ראשית, נציין את העובדה שלמעשה אברהם קבל החלטה עקרונית של הפרדות מוחלטת מלוט. 

כשאנו רוצים  לבדוק מה גרם לאברהם אבינו להעתיק את מקום מגוריו ולהתנתק  מלוט בן אחיו, אנו מוצאים מספר דעות בחז"ל ובמפרשים. 

הכתוב עצמו כותב זאת בצורה "יבשה": "ויסע משם אברהם" (בראשית כ') ולא מפרט מה הן הסיבות או המניעים שגרמו לו לשנות את מקומו. נשים לב לעובדה שבימים עברו שינוי מקום מגורים היה דבר לא פשוט כל כך. 

המדרש רבה מביא שני הסברים מדוע עזב אברהם את מקומו והעתיק את מקום מגוריו. וכך לשון המדרש בפרשה נ"ב: "לפי שחרב מקומה של סדום פסקו העוברים והשבים ואמר מה אני מפסיק צדקה מביתי". לפי הסבר זה המניע של אברהם היה אי יכולתו לממש את מצוות הצדקה והחסד שהיתה תמצית חייו ומכיון שבמקום זה לא היה יכול להביא לידי ביטוי את אחד הערכים החשובים בעיניו, עזב את המקום. 

המדרש מביא נימוק נוסף לעובדה שאברהם עזב את מקום מגוריו – בגלל החשש של אברהם שידבק בו משהו מהקלקול של המקום: "פנה מפני ריח רע שהיו אומרים לוט בן אחי אברהם בא על שתי בנותיו."(שם) 

אברהם אבינו חשש מהאווירה שנוצרה אחרי גילוי עריות של בנות לוט, מצב שבו קשה מאוד לחיות עם הערכים שבהם האמין, ובמקום שיקשה מאוד לגדל ילד לו ציפה אברהם בקוצר רוח.

כאשר בוחנים להיכן נסע אברהם, הרי אנו מוצאים שחיפש מקום מרוחק מישוב בו יוכל להתנתק מחברת בני אדם וכך מספר לנו הכתוב: "ויסע משם אברהם… וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר" [בראשית כ', א']. 

הרב הירש בפרושו על התורה שם לב לפרט מעניין. התורה אמנם מציינת את מקום מושבו במדבר קדש אבל מוסיפה "ויגר בגרר" והרי דבר תימה הוא, היכן באמת היה מקום מגוריו של אברהם בגרר או במדבר קדש? 

הרב הירש מלמד אותנו יסוד חשוב מאוד בחינוך שתקף גם לימינו. אברהם, מצד אחד: "וישב במדבר קדש" – התנתק ועבר למדבר,  אך מצד שני: "ויגר בגרר" – מדי פעם עבר אברהם לגור בגרר שהייתה העיר המרכזית באותה תקופה. כלומר, מידי פעם עשה גיחה לעיר המטרופלין בצורה ארעית כדי לא להתנתק לגמרי ממרכז תרבותי. 

בנתק מוחלט יש יתרון של אי השפעה שלילית לטווח הקצר אך  יש גם סכנה גדולה לעתיד הרחוק משום שברגע שהנער ייחשף בבת אחת למשהו אחר הוא עלול ללכת לאיבוד. אברהם שילב את החיים בעיר לתקופה קצרה כדי להתחסן ושהייה ארוכה יותר במדבר כדי להתנתק. וכך לשונו של הרב הירש: 

"ברם הבידוד המוחלט המונע מן החניך כל מגע עם חיים אחרים עם מחשבות ושאיפות אחרות אף הוא אינו אלא שגיאה חינוכית מסוכנת, צעיר שמעודו לא ראה חיים השונים מחיי הוריו מימיו לא למד לכבד את מוסר אביו בהשוואה עם ערכים זרים ומנוגדים צעיר כזה ודאי ייפול קרבן עם פגישתו הראשונה לכל השפעה קלה כדרך שהמתיירא מהאויר ומסתגר בחדר מובטח לו שילקה בנזלת עם יציאתו הראשונה לאויר החופש. בן אברם העתיד לשאת מורשת אברהם חייב מזמן להיכנס לעולם הזר לרוח אברהם יעריך שם את השוה והמנוגד ויחסן עת עצמו להחזיק בהליכות אברהם בתוך עולם המנוגד להם…" [בראשית כ', א'] 

לדעת הרב הירש יש צורך להיות מעורב מדי פעם עם סגנון חיים שונה מבית אבא כחלק מתהליך חינוכי של החניך, לדעתו חשוב מאוד ואפילו קריטי מבחינה חינוכית לתת לחניך מדי פעם "חיסון רוחני" ולחשוף אותו לתרבויות אחרות  מבלי כמובן לעבור על שום איסור דאורייתא או דרבנן. 

כשאנו מדברים על השתלבות בחיי המעשה במדינת ישראל, אין זה רק ענין חינוכי חשוב של תרגול כדי שלא ייחשף בבת אחת בעתיד לתרבות אחרת, אלא אנו מאמינים שאנו חלק מתהליך הגאולה שעובר על עמנו. 

יישוב ארץ ישראל ושותפות מלאה לכל מה שקורה כאן הרי זה משהו הרבה יותר גדול, הרבה יותר עמוק ויותר שרשי שמתרחש בעם ישראל. עמידה בצד כשעם ישראל עובר טלטלה היסטורית, היא בעצם בריחה מכל התהליך האלוקי האדיר שעובר על עמנו, לכן זו לא רק שאלה ברמה הפרטית אלא שאלה לאומית שלא היתה כדוגמתה ב-2000 השנים האחרונות. בריחה "למדבר" היום תהיה אולי פספוס היסטורי בל יכופר. 

מאידך גיסא, יש מקום לשאול באומץ: האם אנו לא משלמים מחיר גבוה מדי עבור השותפות הזו? האם לא כדאי להתבדל כפי שנוהגים חלקים מהצבור היהודי במדינת ישראל? האם אי אפשר להיות שותפים לתהליך מבלי לקחת בו חלק פעיל ממש? 

לענ"ד התשובה היא חד משמעית לא! זאת מסיבה אחת פשוטה – אסור לנו להחליט במבט של כאן ועכשיו. מי שעוקב אחרי הציונות הדתית מאז הקמת המדינה ועד היום רואה מהפכה של ממש. אינני יודע אם אני מפתיע מישהו אבל אני אולי חולק על הרושם שנוצר שיש נסיגה בצבור הדתי בחיבור שלו לתורה ולמצוות. 

זאת אני אומר בכל פורום שבו המשתתפים מבכים את הנוער של היום. 

לענ"ד הנוער של היום מחובר לתורה ולמצוות יותר מכל התקופות הקודמות וזאת למרות החיבור שלו לארץ ישראל ולמה שנעשה בה. יותר מכך, דווקא ההתחברות למה שנעשה במדינה והשותפות בה, מהווים כוח דוחף ומניע לחפש את הקשר והחיבור לארץ ישראל מתוך דרכה של תורה. אינני מתעלם מכך שיש גם בעיות וקשיים אבל אלו היו גם בעבר. הבה נתבונן רק בנקודה אחת וזו תופעת שיעורי התורה בסניפי בני עקיבא השונים בתקופת בין הזמנים ובחופשות – מציאות שלא היתה קימת בתנועות נוער בעבר . 

מבחינה מעשית, השילוב של תורה ושותפות בכל תחומי החיים הביאה עמה דווקא עושר תורני גדול יותר ורצון למצוא פתרונות הלכתיים ותורניים למציאות הזו. 

אין זה פוטר אותנו מאחריות להתרחק מדברים מכוערים. הצורך בהשתלבות בחיי המדינה איננו מתיר דברים אסורים. יש כמובן להיזהר ולהתרחק מן הכיעור ומן הדברים השליליים, אך מאידך יש לרומם את ההתחברות לכל מה שנעשה בארץ, לעלות קומה בנטילת אחריות למה שקורה ולא רק להיות שותף . 

לקראת שבת הארגון של בני עקיבא ובעתיד הקרוב של תנועות עזרא ואריאל, נברך את הנוער הנפלא שיש לנו שימשיך לפעול להבאת ערכי התורה לכל מקום בארצנו, לאהבת הבריות ובהמשך מעשי חסד נפלאים "בראש גדול". שנזכה לראות עין בעין בשוב ד' לציון, לא רק שיבת ציון פיזית אלא בגאולה שלמה במהרה בימינו אמן .